שמש שחורה
צילה זן-בר צור
האסטרונומים אומרים כי בעוד כמה ימים יהיה ליקוי חמה. הַפְתּאב-י סִיָא' – שמש שחורה, הם מכנים את התופעה. זה מביא מזל רע, אומרות אצלנו הנשים הזקנות ומלעלעות נְמָאז - תפילה. גם ככה המזל הטוב דילג בדהרות סוסים מעל בתי החימר שלנו. הנשים מכינות קמעות שנקשור סביב המותנים שלנו ונהיה מוגנות מפני כלבים שעוגבים על נערות בתולות בזמן שהשמש הופכת שחורה. הגברים שלנו נעשים סהרוריים והנשים מתפשטות על הגגות ומפקירות את גופן העירום לרוחות פרצים. אחרי כן הן מצטננות והקור ממאן לעזוב את גופן עד שהן עצמן מתות. לשם כך הנשים הזקנות שלנו מבשלות מנחות לכל הרוחות, שתהיינה שבעות ולא תפלנה עלינו את השמש השחורה. העיסוקים של הנשים בסמטאות שלנו לא מעניינים אותי. עלי להספיק את עבודתי. אני כותשת מלח בחצר הבית. השמש היא מלכה שמפילה עלי טיפות של זיעה. עוד מעט יבוא אבי שחוח הגב ויערום חופנים של מלח לשק החוֹרְגִ'ין (אמתחת), יעמיס את החמור וילך לשוק. אנחנו חיים על הגרגרים האלה. המזרנים שלנו מלאים במלח. הכרים שלנו, הכיסים שלנו. הספרים שלנו, העיניים שלנו. הלשון שלי מלחכת עשב ומים וטועמת את האובדן. אבי הוא דַס-פוֹרוּש - מוכר מיד ליד. מלח תמורת סוכר נֶבָּאט, תה ירוק, אורז, לחם טרי, כלי חימר, גפרורים. אבי כבר מוכן למכור אותי לגבר זר, לארץ זרה, לשפה זרה. אין כאן מזל בשבילך, הוא נאנח. הוא ימסור אותי דַס בְּדַס – יד ביד, את בתו היחידה בתמורה לחופן של פיסטוקים ומכנס משי אדום. אני רווקה. מכנים אותי חָ'אנֶה-מָאנְדֶה – יושבת בית. עיניים רעות מתכוונות לזה שאני רווקה זקנה. אני בת שבע עשרה. הפרח שבין רגליי הולך וקמל. עד גיל עשרים אמות. אני יודעת זאת. אני מריחה את הריח החמוץ בגופו של אבי. חמיצותו היא יתמותי. הגב שלי דומה לשלו. לשנינו צומחים פרחי פיגם על הגוף. שתבוא כף יד מנחמת של אימא כמו פרפר אל הפרח, שתיגע בי שתקטוף את העלים שתמולל שתריח את בתה שצמחה להיות שיח פיגם. אבל אימא שלי מתה בלידתי ממש כמו גלמי הזחלים על הפרח שלי שלא משלימים את מחזור חייהם ונותרים מגולגלים כמו כְּפָאן - תכריכים. אימא שלי לא הפכה להיות זנב הסנונית היא נותרה גרגר של מלח בזיכרוני. הנה אבי פותח את השער. אָעָ'א ג'וֹן – אבא יקר שלי, איש מסכן. הוא רצה להיות משורר ולכתוב במשחת הלָאפִּיס שירה על עור מיובש של צבאים. לבסוף נולדתי, לבסוף כתב על גופי את כל אובדנו. לבסוף הוא הפך להיות מוכר מלח.
אבי ימכור אותי בעוד כמה ימים
בעבור חופן של פיסטוקים ומכנס משי אדום,
לאיש זר, לארץ זרה, לשפה זרה.
אהגר מכל המוכר לי ואהפוך לנציב מלח.
אמות בגיל עשרים עוד בטרם אשמע את
צליל חליל הנָאי
קורא לי לשוב הביתה.
אני שומעת את קולו העורג של הצבי
מלחך את עשבי הפיגם שעל גופי.
גם הוא ימות כמוני.
אין דרך אחרת בארץ הזאת.
יש עצי דובדבן ופלגי מים והרים לבנים
וציפורי שיר,
אבל אין דרך חזרה הביתה.
אבי מראה לי את כיסי מעילו המלאים, את הח'ורג'ין המלא, הפעם לא במלח, הפעם בפיסטוקים. איך אפרד מטעמו של המלח על גופי. לאמי קראתי נֶמַכּ – מלח. בחיקה של אמי ישנתי כל הלילות. געגועי הם מלח. המלח הוא טיפות גשם. הגשם הוא ענן. הענן הוא רוח. הרוח היא אמי.
'אָרוּס בָּאשִי', 'כלה תהי', אומר לי אבי. הפעם הוא עוטף אותי ברדיד משי אדום. מניח בידי בקבוק קטן של בושם שהיה של אמי. מבקש ממני רשות לכתוב פסוקי שירה בכפות רגליי. ממילא עפר הדרכים ימחק הכול. ממילא המלח יקח אותי לאַמוּ דַרְיָא. ממילא השמש עוד מעט תשחיר, ממילא אמות בגיל עשרים. הייתי יכולה לשבת בחצר ביתי עוד שלוש שנים ולכתוש בהַוָואן דַסְתֶּה - בעלי ובמכתש, מלח לפירורים של זהב.
השמש שחורה היום. זה ליקוי חמה, אומר לי אבי. לא טוב לחשוב על חתונה בליקוי חמה. זה מביא מזל רע. נפזר מלח. לא טוב למכור ילדה בעבור חופן של פיסטוקים, אני רוצה לומר לו. השמש שחורה והעולם הולך ונגמר. אני רואה זאת. הדרך מתה. גם אימא שלי. אני סופרת את כל מה שמוכר לי בדרך; יָכּ - אחד, הבית שלנו, דוֹ - שתיים, הסמטה שלנו. סֶה - שלוש, עץ השקדייה , צֵ'הָאר – ארבע, בית המרחץ, פָּנְגְ' - חמש, השוק, שֶש - שש, הדרך צפונה, הַפְתְּ - שבע, אני ואבי רוכבים על החמור ומתרחקים מכל מה שמוכר לי. אני פותחת את בקבוק הבושם של אמי, מריחה מלח. עיני לא יכולות להישאר פתוחות כשחושך מכסה את פני היום. לא טוב לצאת אל הדרכים בליקוי חמה. כבר איני מצליחה לתפוס את המרחק מהבית לכאן. כבר איני מצליחה לתפוס את המרחק ביני לבין אבי, כבר איני מצליחה לתפוס את המרחק בין מותה של אמי למותי. הפיגם מתייבש במהירות בחום הדרך. פרפר צהוב אחד מנסה להתקרב. אני מנסה לתפוס אותי בשתי ידי. הפרפר הופך לגולם, הגולם הופך לזחל, הזחל הופך לביצה קטנה בכף ידי. נקודה לבנה. גרגר של מלח.
לא משנה כמה ימהר אבי בדרכים, לא משנה כמה ידהר החמור,
לא משנה כמה השמש תהיה שחורה,
אני מניחה את גרגר המלח בזווית עיני
ומחכה.
***
גרעין הסיפור לקוח מתוך סיפור חייה של אחת מהמידעניות שלי שסופר לי בזמן שערכתי מחקר אקדמי על תפישת הנשיות של נשים אפגאניות. הנשים שפגשתי, ברובן קשישות, היו מיילדות, מבשלות, אורגות שטיחים, רוקחות, מקוננות, כל אישה סיפרה לי את סיפור חייה. הן התמקדו בארבעה אשכולות עיקריים: היגוד - סיפורים, קינות ופתגמים. טקסים – טקסי לידה, התבגרות, נישואין ומוות. בישול סמלי ואכילה – לחם ונזיד האָש. מרחבים טרנספורמטיביים – המטבח, בית המרחץ והמקווה.
כל הנשים שראיינתי היו מהגרות, יהודיות ופאשטוניות.
המונח 'שמש שחורה' – 'ליקוי חמה' בסיפורה של המידענית האפגאנית מסמן את ערעור הסדר הסמלי בקוסמוס ובחיים הפרטיים. באידיום התרבותי במרחב האיראני ליקוי חמה = שמש שחורה = סוף העולם. בחווייתה של הכלה הצעירה היא נכפית לעזוב את בית הוריה, שכן החברה היא פטרילוקאלית - נערה שנישאת עוברת לבית בעלה גם אם הוא בן שבט אחר או חי בארץ נוכרייה. הכלות מקוננות על לכתן מהבית, הן נפרדות מהאם, מכל מה שהיה מוכר להן. אירוע זה הוא מכונן בחיי הנשים ולא אחת הן מציינות כי זה מה שהוליד בהן את הרגש המלנכולי, הגעגוע אל האם והכמיהה לאהבה.
בהגותה של ז'וליה קריסטבה (שמש שחורה – הוצאת רסלינג) אהבה, לדוגמה, אינה אפשרית מבלי יכולת האידיאליזציה וההזדהות. בניגוד לאהבה, המלנכוליה היא בגדר מכשול קשה בדרך ליצירתן של יכולות סימבוליות ודמיוניות. באופן טיפוסי, אנשים הסובלים ממלנכוליה אינם מסוגלים לאהוב, מאחר שאינם מסוגלים לבנות את האידיאליזציות הנחוצות. עוד מציינת קריסטבה: "דיבורם של המדוכאים הוא לדידם מעין עור זר; אנשים מלנכוליים הם נוכרים בתוך שפת אמם" הם באבל נצחי על האם.
הנשים האפגאניות שהיגרו מהמרחב המולד שלהן אל מרחב אחר פיתחו את סוגת הקינה כמרחב לירי נפשי לפרידות שהן חוו. פרידה מאם, פרידה מהבית, פרידה מארץ, פרידה משפה, פרידה מגוף סמלי. סוגת הקינה והממוראטים (זיכרון תרבותי) של הנשים היוו מרחב קתארטי ואף יצרו סדר קוסמולוגי חדש – מליקוי חמה אל שמש גלויה ומאירה.
צילה זן-בר צור היא חוקרת תרבויות במרכז אסיה. עבודת הדוקטורט שלה נעשתה בנושא תפישת הנשיות וביטוייה הפולקלוריים של נשים יהודיות יוצאות אפגאניסטן בישראל. מלמדת באקדמיה תרבויות, מגדר ואמנות. עד כה הוציאה שני ספרים לאור, 'כותבת במקל של כורכום' ו'אנאר באלח'י – שירה סופית'. על ספרה האחרון זכתה בפרס אביב לשירה – מטולה 2019. ספרה השלישי, 'כה אמרה זאר לשוסתרא – פסוקי דרך' עומד לצאת לאור בהוצאת אסיה.