רישומים מתוך יומן חלומות 2015-2016
תהילה סולטנה שפר
***
כל הפחדים יוצאים מהחלומות ופוגשים בי. אימת הלילה מתמוססת ביום, וחרדות חדשות עטות על המחשבה. אני מפחדת. מצללי אבנים קטנות על השביל, ממעברים בין חדרים, מעצמי.
כל פחד מגלגל פחד נוסף. נדמה שאין גבול לדברים שיכולים להבהיל אותי. הלב מוכן להיבהל ולקפוץ ממקומו בגלל מקקים, רחשים מאחורי גבי, מגע קל ברגלי. הבהלה עוטפת אותי.
***
בערב ראש השנה הייתי בסליחות בכותל. הרבה אנשים, מאוחר, צפיפות ועייפות. התקרבתי לאבנים, הנחתי בקושי יד על הקיר מעל ראשי נשים מתפללות. צפיפות. דחיפות. עצמתי עיניים. משהו קרה. הרגשתי יחידה, מוקפת בחושך ריק, מול הכותל, לבדי. סביבי הכול השתתק, נעלם, הגוף נפרד מהסביבה. התודעה התנתקה. רק אני מול אלוהים בתפילה. לא זוכרת אם התפללתי. אבל ידעתי שהתחושה עצמה היא תפילה. איזה כוחות עוברים בי שאני לא יודעת עליהם ולעיתים פוגשת בהם בהפתעה?
אני רוצה לשקוע עמוק יותר בעולם החלומות. לדעת עוד. להבין יותר.
***
מושכת את עצמי מהשינה. מושכת את עצמי מהמיטה. מי אני היום? בחשיכה ובקולות הגשם המגיעים מהחלון, אני יכולה להתעורר בכל זמן. להיות כל תהילה. האם התעוררתי לילדות? האם התעוררתי בבית אחר, בשנה אחרת? אני לא יודעת בשרעפי החלום מהי נקודת הציון האחרונה. אני לא יודעת איזה אדם אני האדם שחולם.
***
הלומת חלומות. מתעוררת עייפה מהמאמץ.
נאבקת לזכור, נרדמת וחולמת עוד חלום, נאבקת לזכור גם אותו. דלתות צדדיות מחלומות קודמים מחברות בין החלומות. הכול סיפור אחד שנע בין מעברים צרים, קריאה שמהדהדת בחדרים.
על מה חלמתי הלילה? על הכול ועל כלום. החלומות הם מערבולת שצפה לי בבטן בין התודעה לקיבה. עוד מעט יפלטו החוצה, אם לא בצעקה אז בהקאה, בזרימה עכורה.
***
סוף סוף לילה של שינה עמוקה. אני שותה מהשינה ונותרת צמאה. שותה, כמעט נופלת לבאר או נופלת ורוצה לשתות עוד.
חלום על סוף העולם. בקרוב אלוהים יוריד מבול וצריך להתכונן. אני יודעת שזה הולך לקרות כי אני זוכרת שזה קרה בעבר. בעבר יותר רחוק מהחיים שלי. אני זוכרת שאני צריכה לאסוף מזון לדרך. אבל לא מצליחה להבין איך עשיתי את זה בפעם הקודמת, איך אשרוד את כל הימים על הרפסודה עם כל כך מעט מזון?
אני באטרף של איסוף מזון. ממקררים, ממכולות, משאריות ברחוב. אוספת ומכניסה לתיק. אבל מוגבלת, כי הוא כבד. אני לוקחת מאחד המקררים מצות שייבשו אותן על עמודי תפילה טיבטיים. עמודי התפילה מזכירים את קערות הפסח מכסף של אמא, עם מילות תפילה מובלטות. על העמודים ציורים מאותיות כמו בכתבים קבליים, כמו שיוויתי בסידורים של עדות המזרח. אני מגרדת את המצות מהתבליטים ויש לי מצות עם חורים לפי צורת האותיות. אני חושבת בפליאה: זאת הסיבה שבני ישראל אכלו מצות ביציאת מצרים; באמת אין זמן לפני סוף העולם!
אני חשה נקיפות מצפון על לקיחת המצות, כי אולי לא יגיע סוף העולם ואמא תכעס שלקחתי אותן. זאת חוצפה וגזל לקחת דבר כזה יקר. אני מחזירה את המצות וממלאת את התיק בלאפות.
אני תוהה למה אני כל כך בטוחה שאנצל? כולם בוודאי חושבים שהם יינצלו, אין סיבה שזאת תהייה אני. הסיפור הוא לא בהכרח עליי. ובאמת מתחילים לרדת גשמים ואין תיבה באופק.
***
בתוך חלום ארוך מישהי אומרת לי שהיא ניצולה מהר סיני. היא מתארת את העוצמה שהיתה שם. התגלות נוראית. היא אומרת: התגלות עוצמתית כל כך היא קטלנית. היא מספרת על שדה הרוגים שאני רואה מול עיניי. המוני אנשים המומים, שוכבים על הקרקע כמו אחרי קרב. מעט מהשורדים קמים באיטיות משדה הגופות. היא מצטטת לי פסוק מהתורה שמגבה את דבריה.
נוגה מהחווה בשומרון בה עבדתי, מופיעה פתאום ואומרת לי: בטח, ברור, זה כמו שהיה בחווה שרק החזקים שורדים. מי שניצל מהחווה הוא מי שהיה חזק מספיק לקום מהשברים.
אני חושבת על הקושי שעברתי שם, על האלימות, ושבעצם זאת היתה חוויה עוצמתית. התגלות. ושאני ניצולה, אני חזקה. אני קמתי משדה הקרב.
***
עמוסת עייפות. מתעוררת כבדה, מלאה בשינה. כל הלילה התאמצתי להחזיק בתוכי זיכרון מחלום בתחילת הלילה. אחר כך באו עוד חלומות שנערמו מעליו וגם אותם החזקתי בקצוות. הידקתי את הלסת, לזכור.
חלמתי שאני ביער, צועדת על האדמה, הכול אחד, בלי גבולות. אני מרגישה בבירור את המזיגה בין הדברים כולם, את האחדות. האדמה נעה. הכול חי. הקרקע נושמת תחת רגליי. אני נפעמת מהקשרים בין כל הדברים. ברור לי שזה מארג אחד גדול. הכול משפיע ומושפע.
***
חלום מלפני מספר ימים. נועם, אח שלי, כורת ראשים ואני מתחבאת ממנו ברחוב, מאחורי הסובארו הישנה. את הראשים הוא שם באמבטיה שהמים בה כתומים ועכורים. הראשים צפים זקופים. בחלום העוקב אני רוצה להעתיק את מעשיו. בכתיבה או במיצג.
בחלום אחר אני מנסה להשיג בטלפון בחור שהייתי איתו בקשר. אני חושבת שזה מוזר שלא דיברנו שבועיים מאז שנפגשנו לאחרונה. אולי בעצם נפרדנו ולא הבנתי את זה. אולי הוא התפוגג לי ולא התקשר ואני לא הבנתי שהקשר נותק.
***
מתעוררת בבהלה בראשית הלילה. חלמתי על קשרים. אני אורגת לוכד חלומות וכשאני מותחת את הקשרים אני מבינה שבכך אני מובילה אנשים למותם. אני אחראית על המוות. כל החיים ימותו בגלל הקשרים. בגלל המתיחה. אני יודעת שהמוות נוכח.
***
בחלום אני אוכלת עוף. רגל עוף. יש כמויות של בשר ועופות באירוע בבית כנסת. יש ריח טוב. אני בכלל לא רעבה, אבל הרוטב נראה מעניין, אז אני לוקחת רגל עוף. אני נוגסת ונגעלת, אני מבקעת בפה עצם של תרנגולת. אני נחרדת מהגוף המת שאני מרסקת בשיניים. אני אוכלת כי אני רוצה לדעת מה הטעם, מה יהיה טעים, איך יהיה העור. ממש ליד העצם, בעור המחוספס והמנוקד, יש נוצה קטנה של תרנגולת. אני ממשיכה לאכול.
***
והלילה חלמתי שאני בסוף העולם. העולם נשלט בידי תלת רגליים, מכונות שמעבידות את כולנו בפרך. שיגרה איומה של עבודה בשדות. אנחנו מגדלים מזון עבורם, אבל לנו אין מזון. אנחנו גוועים ברעב ואין מציאות אחרת. אף אחד לא מכיר מציאות אחרת, גם אני לא. אני מקבלת את קצבת האוכל שלי, גזר אחד, רך מרוב שהוא ישן. אני יודעת שאני על סף מוות, כי אי אפשר להמשיך ככה. המחשבה הזאת מקובלת עליי, אין בי תרעומת או התנגדות. זה מובן לי שבתוך המערכת כמו שהיא, המוות מגיע, לא משנה הסיבה. ופתאום אני חושבת - בואו נעשה מחאה, ואז אני אומרת לבני האדם האחרים - בואו נעשה מחאה. אנחנו מחפשים עוד אנשים לומר להם את זה ולהתארגן יחד. זה כל כך מדהים ומפתיע, אף פעם לא חשבנו למחות על המצב שלנו, אף פעם לא חשבנו שאפשר לא להמשיך ככה. ועצם המחאה מערערת הכול, את המערכת ואת השעבוד.
***
בתקופת מעברים.
במעברים הכול קשה. להיות אדם חדש כשהאדם הישן עוד ישן. רק בחלומות הוא רואה.
באור היום הכול כואב.
***
אני נמצאת על גשר ארוך מאוד-מאוד וצר-צר-צר. הוא נמשך על פני קילומטרים רבים, אולי אפילו ארצות. הוא רעוע ומאוד גבוה, בגובה השמיים. הגשר נע בכוחות עצמו, כמו הרצועות הנעות בשדה התעופה שעומדים עליהן והן מתקדמות. רק שאני לא עומדת, אני שוכבת. הגשר ניצב בשיפוע והרצועות נעות לכיוון השמיים, אבל אני שוכבת עם הראש לכיוון הקרקע על הבטן. מתחתיי נוף מהמם, אני רואה קודקודי הרים, אבל לא נהנית מהנוף. הגובה מבהיל אותי ואני נצמדת לרצועות הנעות. אני חוששת לאבד את הארנק, שהוא ייפול מהתיק בגלל השיפוע. אני אוחזת בו בחוזקה.
לידי נמצאת המדריכה שלי מהמדרשה והיא אומרת שעדיף שנעמוד ונחזיק במעקה. אני לא יכולה לעשות את זה בגלל עוצמת הפחד ובגלל שהיד שלי מחזיקה בארנק. בקושי רב אני נעמדת ומחזיקה במעקה. אני מגיעה לסוף העולם שהוא שדה תעופה, תחנת מעבר. הפקידה מתרשלת עם האישור שלי ואני לא יכולה להיכנס למדינה או להמריא. אני הולכת כל הדרך עד לקצה התחנה ומגיעה לסוף של הסוף.
תהילה סולטנה שפר היא סופרת, בוגרת בית הספר לאומנויות המילה של "מקום לשירה". בוגרת החוגים סוציולוגיה אנתרופולוגיה ומדע הדתות באוניברסיטה העברית. עוסקת בחינוך סביבתי יהודי. סיפורים ושירים מפרי עטה התפרסמו בכתבי העת עמדה, יקוד, פטל, יהי, ננופואטיקה, ובכתבי עת אחרים.