מחק היסטוריה
נמרוד שיין
איך אפשר לתאר את ההרגשה הזו, חוץ אולי מהידיעה הברורה שאתה עומד למות. זוכרים את הסצנה הזו מהסרט Kill Bill כשקוברים את אומה תורמן בחיים? הסאונד העמום הזה של העפר המושלך על הארון. אולי טביעה. נשימות מהירות ושטוחות, סחרחורת, נימול בגפיים, התכווצויות באצבעות. הבהלה שמלווה וודאי התקף לב. הוא זוכר את הלילה ההוא בחולון כשהיה ילד והוריו הרשו לו לישון בסלון. התעורר לצלליתו של אביו עומד במרפסת, רוכן קדימה, חייב אוויר. כאילו לא די באוויר בבית. אימו ניגשה אל אביו, הניחה יד על גבו ולחשה לו משהו. הוא ענה לה שאולי כדאי להזמין אמבולנס. כן, התקף לב. הגיוני לגמרי שהוא עובר כרגע התקף לב.
"אולי כדאי שתיקח איזה ציפרלקס או משהו," הציע לו אבנר. "יש הרבה סוגים. מחר בבוקר תלך לראות רופא. שירשום לך." הגברים האחרים בשולחן צחקו. "ברוך הבא למועדון" אמר לו גדעון וטפח על השכם ברוך. חצי טפיחה ואחר כך ליטוף לאורכו של הגב. "זה לא משהו שקורה בבת אחת, זה ייקח כמעט חודש עד שזה יעבוד," העיר אילן וחזר להתעסק עם הטלפון. הם באמת רצו את טובתו, חבורת השיכורים החביבה הזו. כל אחד מהם ברח ממשמרתו עם המשפחה ויחד הם נפגשו מדי שבת לשתייה וסביאה של צהריים. קיץ, בירה, צלחות קטנות מלאות בכל טוב על השולחן. הכול נראה נורמלי כל כך. "ומתי, זאת אומרת, להפסיק, כמה זמן אני..." ניסה ארז עוד לתהות על קנקנו של הכדור שכבר שמע פעם את שמו, אבל לא יחס לו חשיבות הנוגעת לחייו. גדעון ניסה: "יום אחד תסתכל במראה, ותראה גבר צעיר, גבוה, בלונדיני ויפה. ואז תדע שהגיע הזמן להפסיק." פרצי צחוק. דרור אסף את כוס הבירה הריקה שלו ואת זו של ארז והגיש אותן למלצרית שעברה בסמוך אליהם בדרכה מהזמנה אל המטבח. "חמודה, אנחנו צריכים עוד שתיים מזה." ארז לא זכר איך הוא הגיע אחר כך הביתה. הוא היה שיכור כל כך, וזכר רק נסיעה ברכב של עידו ושינה עמוקה ומתוקה.
זאת היתה ארוחה רומנטית לשניים. ישבו בחוץ, בגינה. ט"ו באב. הוא הכין. יין והכול. פתאום מישהו הניח עליו שמיכה כבדה ואפלה. הוא לא רצה שהיא תרגיש מה שעובר עליו אז הוא קם בתנועה אחת והחל לפנות את הצלחות לכיור. הוא לא הצליח להחזיק אותן, הן שקלו כמו דינוזאור וכשהגיע למטבח הן פשוט צנחו לתוך ערמת הצלחות ברעש גדול. בגלל המוזיקה היא לא שמעה אותן מתרסקות. ברגליים רועדות וחלשות צעד בחזרה לשולחן במרפסת הגן ואמר לה שהוא חושב שמשהו לא בסדר. היא הציעה שישב וינסה לנשום לאט. "תנשום מהאף ותוציא מהפה, לאט. לאט. כל נשימה חמישית תחזיק קצת, תשחרר. כמו שריקה." הציעה לו להסתובב יחד קצת בשכונה. לקחה בקבוק קטן של מים מהמקרר ואמרה לו שהוא חייב ללכת. להכניס את הגוף לאיזה קצב. לשתות מים. לאט. וללכת. שידלה אותו לדבר, לחלוק. "ספר לי מה עובר עלייך. נסה לחשוב מה מדאיג אותך, ספר לי על זה." זו היתה העבודה שלה. הוא שמע עליה אבל לראשונה הוא היה המטופל.
הוא לא חושב שהיה איזה משהו ספציפי. החיים שלו היו בסך הכול טובים. היה במה שנהוג לכנות תקופה טובה, יצירתית, סוערת, שינויים. הלב שלו היה דירה ישנה, ריקה וסגורה. היא פתחה את החלונות ושטפה את המרצפות המאובקות. זו לא היתה ספונג'ה רגילה עם סחבה ומגב. כאילו מישהו לקח את הדלי המלא עם הנוזל הריחני ופשוט – בתנועה אחת רחבה – שפך את כל המים והציף את החדרים. הוא לא התגעגע לבית, למשפחה. הילדים, אולי הילדים, רשת הביטחון הבורגנית הרגילה. בשלב מסוים, כשעברו ליד גדר בית הספר, הוא הצליח לבכות וזו היתה הקלה עצומה. זה לא היה נהי רגיל, זו היתה יותר געייה. איזו ארובה נפקחה מהבטן המתהפכת שלו אל השמיים.
חזרו הביתה. "זה מוקדם מדי," היא אמרה לו, אבל הוא התעקש: "זהו, זה עבר, הכול בסדר". התיישבו בגינה. ניסה לגלגל לעצמו סיגריה אבל האצבעות לא שתפו פעולה - שוב ההתכווצויות - הן הסתבכו בעצמן באיזה קשר מעוות וכל הטבק נשפך על מכנסיו. פעולה פשוטה של יום יום. זה הבהיל אותו ובאחת חזרו שוב אותן נשימות מהירות. התחיל לקלל. קללות נוראיות, של תסכול. "קום," הורתה לו, "אמרתי לך שזה לא מספיק. בוא, נמשיך ללכת." אחרי שעה קלה הגיעו לגינה ציבורית ריקה וחשוכה והתיישבו על ספסל. הוא נשען על ברכיו והתחיל לצחוק. אבל זה לא היה צחוק של שמחה. קול צרוד, גבוה. "אם תלך לבית חולים כל הלילה יבדקו אותך ויתקעו בך דברים ואז ירשמו לך כדורי הרגעה וישלחו אותך הביתה." הניחה כף יד קרירה על צווארו הבוער. "אל תתנגד לזה. אתה חייב לדעת שזה זה ולתת לו פשוט לבוא ולעשות את הקטע שלו. אתה צריך כן לדעת רק דבר אחד, זה עובר."
באור הבוקר הביט בעצמו במראה הישנה בחדר האמבט. שנים הוא לא הביט בעצמו כך. פשוט בהה בדמותו. זו לא היתה ההסתכלות הרגילה, כמו שבודקים גילוח ומגלים פצעון או קמטים. הוא חיפש שם משהו בפנים העייפות, אולי תשובה. אתה לא הולך לתת לזה לנצח אותך. אבל היא אמרה: לא להדוף את זה, לא להילחם. מצחיק, בקרב חבריו היה מוכר דווקא כאדם קשוח, טיפוס של מנהל. חרא של מנהל אמרו עליו וודאי מאחורי הגב, אבל בנאדם של תוצאות. כשנוצרה בעיה היה מיד חושב על פתרון. לפעמים זה היה כישלון, אבל זה מה שציפו ממנו, להחליט, להנחות. נזכר במי שהייתה אשתו. "אולי תקשיב רגע לילד במקום להגיד לכולם מה צריך לעשות." אבל איזה פתרון הוא יכול להציע כנגד עצמו. זה היה שד שאי אפשר לאלף. בעצם אולי כמה שדים, שהם עצמם מסוכסכים זה עם זה. ניזכר בלבנון. היה ידוע בצוות כאחד אדיש. מי שגם תחת אש וריח של בשר חרוך המשיך לתפקד כמו איזה אליפלט. ועכשיו כל ההגנות הישנות והטובות התמוטטו. מה שהרג אותו זו לא המחשבה שיש איזו תקלה בגוף שלו, כי תקלות אפשר לתקן. זו היתה תאונה חזיתית עם עצמו, ולא היה לו כל דרך לחמוק ממנה. אין איזו אסטרטגיה לבנות, אין הנהלה לכנס בחדר הישיבות, אין תשובות נכונות. נכות, נו. הוא נכה עכשיו. נזכר בהתלוצצות של אמש סביב שולחן השיכורים. בלונדי יפה וגבוה, כן בטח. תתכונן, זה הולך להיות החבר הבנזונה הכי טוב שלך.
חשבה שאולי הוא צריך כלב. חתול אי אפשר, אלרגיה. אבל כלב. מישהו שיחכה לו כשהוא חוזר הביתה, אהבה טוטאלית, בלי לשאול שאלות, בלי פרצופים מאוכזבים. מישהו שיקשקש בזנב כשהוא נכנס. כל החיים היה לו כלב. אבל את עליזה הוא השאיר בבית ההוא עם הילדים. הוא הסביר לה שאין מי שיטפל בו, בכלב זאת אומרת, בעצמו הוא בקושי מטפל, וכול היום הוא בחוץ, הוא לא יכול לעשות את זה לכלב. יום אחד הדבר הכי טריוויאלי הפך בלתי נסבל, לחזור לדירה. שנים הוא חי לבד. הוא יודע לחיות לבד. אבל פתאום כשחזר מהעבודה והכניס את המפתח לחור המנעול, זה היה כמו לתקוע סכין, ואז הסיבוב. כאילו מישהו לקח פלייר וסובב לו משהו בחזה. ואז הדירה הריקה, אפשר להשתגע. בהתחלה היה מתקשר למישהו ומדבר אתו, לא חשוב על מה, העיקר לעבור את הרגע הזה לא לבד. אחר כך התחיל להשאיר רדיו דולק כשהוא יוצא, שלפחות המוזיקה תחכה לו. שיהיו קולות בבית. איזו אישה עוזבת את האהבה שלה במצב הזה? היא יודעת מה המצב שלו. דווקא עכשיו היא צריכה למצוא את עצמה?
זו היתה תקופת אבלות ארוכה. לפעמים שאל את עצמו: נו, מתי קמים? חשב על זה שבעצם עד שהיא הלכה הוא מעולם לא התגרש ממי שהייתה אשתו. זאת אומרת כן, ברור. היה את העניין הזה של בית המשפט, ואחר כך הרבנות, והספח של תעודת הזהות. היו לו את הניירות להוכיח, אבל מי חשב על זה בכלל. הלב שלו היה לונה־פארק רועש והוא עלה על כל המתקנים בבת אחת, עד שהיא הורידה את השאלטר, כך, באבחה. "אנחנו את שלנו עשינו." מדהים, אמר לעצמו. כי הוא כבר לא היה איזה ילד. ידע כבר כמה מערכות יחסים ארוכות, כמה אהבות, אבל אף פעם הסכנה הזו לא רחפה באוויר. הוא לא חשב שענייני אהבה לאישה יכולים להכאיב בעוצמה כזו. האדמה נשמטה תחת רגליו ומה שנפער תחתיה היתה רק תהום שחורה ועצומה שלא נגמרת. הוא חיכה לבום, למכה האחרונה, אבל היא סירבה להגיע, ותחת זאת הנפילה הארוכה, האין סופית.
הקוק היה דווקא בסדר. הוא פחד ממנו בהתחלה, מעולם לא ניסה. הוא ידע שהג'וינטים שהחליפו ידיים על הגג של מאיר הם אפשרות מאוד סבירה לסרטים. הגראס לא עשה לו טוב לאחרונה. מה שהיה פעם בילוי נחמד לשעות הפנאי הפך לסיוט. בשלב מסוים הוא החליט לא לגעת בזה כשהוא לבד. רק עם אנשים. שנים הוא היה מכין לעצמו לפעמים אחת קטנה ונהנה מהטשטוש הנעים ומשכך התודעה, אבל פתאום לבד, לא. זה לקח אותו למקומות לא טובים. לפעמים חבר היה בא אליו לדירה "לסעוד אותו" ומדליק לעצמו ואז מעביר אליו. "לא תודה אחי". הוא ידע שהחבר ילך עוד מעט, אבל שעריי המחשבות שפתח החומר יוותרו פתוחים. כאן, על הגג של מאיר הוא הרגיש בטוח בקרב החבורה הקולנית. בשלב מסוים מאיר הוציא קוק. הוא ידע שהוא לא מתעסק עם החרא הזה. מעולם לא נגע באבקות האלה, בכדורים או במשהו שהוא לא – כמו שההוא קרא לזה בשיר – העשב המתוק. אבל מאיר הבטיח לו שזה יחדד ו"ירים" אותו. לעזאזל. אז הוא פיזר לו קצת מזה בתוך המגולגלת. וזה היה דווקא בסדר. כל העולם סביבו התבהר מהקטרקט הרגיל. הוא קם בצעדים בטוחים מהחבורה והלך לצידו השני של הגג לסדר את הראש, להשקיף על הנוף העירוני.
פעם, ביום הולדתה הארבעים הם החליטו לעשות משהו מיוחד. הם נסעו אל המדבר ושכרו להם בקתה מרוחקת בהרים. לא ניתן היה להגיע אליה ברכב רגיל ובעל המקום קבע איתם במרכז המבקרים של אחד היקבים באזור. הם השליכו בעגלה הקטנה של רכב השטח הקטן את התיקים והצטופפו לצידו של המארח בספסל הקדמי. הוא הבטיח לקפוץ לביקור מחר עם ארוחת הבוקר שהגיעה להם במסגרת העסקה. הוא לקח אותם בשביל אל צמחיה סבוכה. בסמוך לצריף היה מעיין קטן ונסתר. אחרי הסבר קצר על המקום – כאן הקפה, כאן השמיכות אם קר לכם בלילה, כאן יש כמה שמנים ונרות - הוא הסתלק והם נותרו לשבת תחת הפרגולה המוצלת שהייתה עשויה כפות תמרים עם בקבוק יין לבן וקר שרכשו ביקב. ארז שלף מהצ'ימידן את הרמקול הנייד וחיבר אליו את הסלולרי שלו. ניק קייב. אחר כך מזג את היין לכוסות השתיה הכחולות ואחרי שהגוף נח מהנסיעה הארוכה הם התפשטו וכמו אדם וחווה מאיזה ציור, פסעו יד ביד אל מקור המים. הם היו צלולים וקפואים, אבל זה ניכר רק משום החום המדברי היבש של אוגוסט. הם התחבקו ואחרי שהעור התרגל הם התעלסו במים. זו היתה תחושה מוזרה, שמנונית. אחר כך השפריצו מים צוננים על סלע הגיר לשפתו של המעיין והשתרעו עליו עירומים ועייפים.
מעולם לא סבל מפחד גבהים. בנעוריו היה קופץ מצוקים אל תוך המעיינות, בגיבוש ליחידה קפץ ממתקן ה"אייכמן" בלי לחשוב פעמיים. תמיד היתה לו את התחושה הזו, כאילו יש בכל זאת איזה חוט שמחזיק אותו. במשחקי החברה האלה בהם אתה נדרש לפרוש ידיים, לעצום עיניים וליפול לאחור לידי החברים שלך, היה מהיחידים שהצליח לשמור על גופו מתוח וליפול מלוא קומתו. הוא שמע את קולותיהם של החברים מצידו השני של הגג. קולם נמזג במוזיקה והיה לבליל עמום ונעים של אנושות. ניתן היה גם לשמוע את הבאסים דופקים ומהדהדים מקירות הבתים הסמוכים ברחוב. הוא הביט מטה. מדד את המרחק בעיניו. חשב, האם יהיה זה מוות מהיר או אולי יוותר פצוע ואומלל לשארית חייו. האם יש זווית מסוימת לגוף בה ניתן יהיה לבצע לעצמו וידוא הריגה. הוא לא חשב על האנשים שיזילו עליו דמעה, על שני אחיו או על ילדיו, על נוגה, מיתר או להבה. הוא לא חשב על החבר'ה מהעבודה, או על האנשים שישבו כרגע בזולה המרופטת על הגג, עסוקים בעניינם ולא בהיעדרותו. הוא לא דמיין סנטימנטלית את הלווייתו, לא ניסה לנחש הספדים או דמעות, לא חשב על מכתב פרידה או סידורים אחרונים. כל מה שעבר בראשו עכשיו היו עניינים פיזיקליים, בהירים. גובה, מהירות, מפרקת. כן, זה חייב להיגמר במפרקת, קומה רביעית זה גבולי. רכן קדימה ובחן את החצר החשוכה. אולי באמת מעט ימינה. לא על השיחים.
נמרוד שיין, משורר. ספריו "עור התוך" (הקיבוץ המאוחד 2017) ו"אהבה, הסדרי ראייה" (פרדס 2019). מנחה סדנאות כתיבה, שדרן רדיו ואיש תקשורת ותוכן.