פטל הוצאה לאור

סוף העולם יגיע בפתיחת תריס שקטה, סוף העולם יגיע במבט אחרון אחורה, יגיע בהרמת רגל ועוד אחת ובמחשבות על ציפורים או על אפרוח צונח מקן. סוף העולם יהיה במעוף מהיר מטה ובחבטה על הקרקע, בצרחה של מי שהגיע לזרוק אשפה וראה סימן משמיים, של סוף העולם של מישהו. סוף העולם יגיע בתרועת חצוצרה אילמת, המקדמת פני שוטרים רצים לניידת, יגיע בחיפוש מהיר במחשב, למצוא כיוון, שאיננו רק מטה, יגיע במבט כלפי מעלה, אל התריס הפתוח אל קור הלילה. סוף העולם יגיע בלחיצה על כפתור האינטרקום, עם העלייה במדרגות עם הנקישה על הדלת. סוף העולם יהיה בעיניים הקטנות משינה, בעיניים הנפערות, בהכחשה: "כולנו ישנים". סוף העולם יגיע כשהם יקומו, אבל לא יעירו אחד שישן באחד החדרים. סוף העולם יגיע מול מיטה אחת ריקה וישיבה על הרצפה. סוף העולם בא מהסוף להתחלה ומההתחלה לסוף ובמעגל של רוח ממקום שאין בו פתח. סוף העולם יגיע מהתבוננות מטה אל משהו מכוסה ואל אמבולנס שקט. סוף העולם זורם עכשיו בתהלוכה מפוארת מהחניה אל הכביש מהכביש אל המכון מהמכון אל מרכז המתים ומשם בחזרה הביתה. סוף העולם בגשם ובשמש, באור החשמל ובחשיכה, במים החמים ובמים הפושרים, בשמיכה, בגרב, בנעליים הרטובות בקצוות, בעציץ שצריך בכל זאת להשקות, סוף סוף בא הסוף, אבל מתעכב להיות של כולם, סוף סוף יש עולם ורק עם אחד שנעלם, ואין זיכרון של פתרון עם נעלם מכאן. סוף העולם בירוק, בשחור ובשאר הצבעים. טרללה, סוף הוא גם התחלה, של חור סופי, של אוויר קר, של שינה ארוכה, של 'מה נשמע?', מה נשמע אם לא שמענו צעקה, מה נשמע אם לא שמענו חריקה, רק הגיע סוף והשמש נהיית ירח צמא לבננה, נהיית ברד בנשמה, ענן שלא לוקח לשם, צבועה אחרת, מחממת הרבה ומעט. ובא הגשם ולא עשה דבר ובא הבוקר וכלום לא נשאר ובא הלילה והיה ליום ובאו אנשים ומילאו את הסלון. סוף העולם ומכאן התחלה של עוד סוף וסופים ובשדה זה וזה גדלים ומתייבשים והסוף לא נגמר כבר עד סופו בקיפאון, בשריפה ובחלום, בשינה ובבהייה ומתי תהייה שוב התחלה

 

דפנה שמשוני היא אדם מתבונן וסופג, אשת אדם ואמא של אנשים. כותבת כדי לעבד ולא לאבד.

​