פטל הוצאה לאור

רואן פון שריפטליך השעינה כתף כנגד מסגרת החלון והתבוננה ברגעי העיר האחרונים. מרצפות אבן חלקלקות מפחם ולוחות ברזל חומים מחלודה ריפדו אפיקי תנועה שוממים. עלי עיתון צהובים רשרשו בתנועתם במקום טפיפות אלפי רגליים ונעליים. כותרת ענק שחורה תפסה את עינה: "קריסת הכיפה". קירות עץ מרוקעים נחושת הזדקרו, עקורים וחרבים, על גדות הרחוב. חלונות פעורים, מצועפי וילונות, בהו בכל ועיניהם ריקות. בתי מגורים וחנויות, גרמי מדרגות ומרפסות, מעברים וסמטאות, מדפים וגגות, כולם עמדו גדושים ונוטפים אוויר ריק וכבד. אוויר חורקני, המאוושש ושורק את דרכו מעלה מבעד לצינורות נחושת ניחרים.

ומעל כל אלה, חבקה את העיר במבטה כיפת רקיע עשויה מתכת וזכוכית. פאר היצירה של אלה שנשארו לאכלס את העולם שנותר. עין גדולה וחלבית מרושתת נימי חלודה, והיא אינה רואה דבר.

רואן נאנחה. "אין באמת טעם."

"מה?"

"להתחבא. אין באמת טעם".

דאריקה הרימה עיניה מהשרטוט בידיה, מבטה חוקר. בחדר הקטן בו ישבו, רואן הייתה על המיטה, ברכיה הגדומות חשופות, רגליה מפורקות לגורמים מתכתיים על הסדינים. אך רואן לא עסקה בהרכבת רגליה, אלא הייתה שעונה כנגד הקיר והיא משקיפה על הרחוב. משועממת?

"את רוצה לצאת לאנשהו?" שאלה דאריקה.

"לא, גם ככה כל המקומות בטח סגורים."

"אז..."

"אני מדברת על כל האנשים, כל אלה שמסתגרים בבית שלהם כאילו שהגג יכול להגן עליהם."

דאריקה פנתה חזרה לשרטוט שעל שולחנה והרימה מחוגה. מספרים וזוויות חזרו למלא את ראשה. "אנשים רוצים להרגיש בטוחים."

"אבל הם לא. אין באמת איפה להתחבא." קולה של רואן התרומם בתסכול. "כשהכיפה תקרוס, גגות מתכת לא יאטו את כל מה שהולך ליפול. כל הבתים פשוט יצנחו יחד עם מה שנפל מהכיפה, דרך הרצפה ודרך הרחובות ודרך היסודות שמתחת לעיר ודרך המכרות שמתחת ליסודות, והכל פשוט ימשיך ליפול עד שלא ישאר יותר לאן. הגגות שלהם לא יגנו עליהם."

"מה היית מעדיפה שהם יעשו?" דאריקה נשענה קדימה, מנסה לשרטט את הספרות הכי קטנות שהיא יכולה. קווצת שיער בהירה גלשה אל שדה ראייתה. היא החזירה אותה למקומה בהיסח דעת.

"לא יודעת, פשוט שיתנהגו רגיל. שיפתחו את החנויות והמסעדות. שלא יפחדו כל כך. זה לא שהכיפה באמת הולכת לקרוס כל רגע."

דאריקה התיישרה ובחנה את רואן, את הנערה הצעירה בחולצה הלבנה והמכופתרת, ומכנסי הבד החומים הקצרים. את העור החיוור, השיער הכהה, והעיניים החומות המושפלות אל פיסות שוקיים מפוזרות. "מאיפה לך?" היא שאלה. "כל העיתונים אומרים אחרת. אפילו היר דומא, את יודעת, זה שאחראי על בטיחות הכיפה, אפילו הוא נשמע מודאג."

"זה סתם ריב. או עסקה. אני לא בטוחה. בין היר דומא לדוכסית שכותבת את העיתונים."

"הדוכסית פון שריפטליך? מה היא קשורה?"

רואן נאנחה שוב. "היא אמרה לי פעם, שמילים הן אלה שמביאות את סוף העולם. זה לא המוות של מיליונים שמביא את הסוף. לא מלחמות או כאב או מגפות. מילים."

"למה שהיא תכתוב את הסוף?"

"עסקה. או ריב. אני לא בטוחה. אבל היא זו שרוקנה את הרחובות. היא כתבה ואמרה לכולם שהכיפה נופלת."

"אז היא משקרת?" דאריקה התמתחה, מנסה לחשוב על הזווית האידילית עבור החלק הבא בתרשים.

"... אולי." אמרה רואן. קולה חלש. "... אני לא בטוחה." מה אם הכיפה באמת עומדת ליפול? ואז רואן תצנח שוב יחד עם קורות מתכת ועץ, וחלקי קירות ורעפים. מה אם הפעם תאבד את ידיה? רואן גירדה את ברכה השמאלית.

"... את פוחדת?" עיניה התרוממו לפגוש במבטה הנוקב של דאריקה. עיניים חומות בהירות, בפנים ידועות סבל. מעט קמטים, מעט נזקי שמש ואבק ופחם. דאריקה הייתה עובדת חרוצה, וגם ביום החופשי שלה שערה היה אסוף על ראשה, שרוולי חולצת הכפתורים שלה מקופלים עד מרפקיה, ומכנסיה עד גובה המותן מתוחים באמצעות רצועות שהוחזקו על כתפיה. לרגליה מגפי עבודה חזקים ויציבים. כפפות עבודה רחבות ועבות, השתלשלו מכיסה הימני.  

"ממה?" שאלה רואן. ממה יש לפחד כשדאריקה כאן?

"הסוף. מוות." דאריקה משכה בכתפיה, כאילו לא בטוחה בעצמה בשאלה.

"... לא..." רואן ניסתה להיזכר. מה היו הדברים שהפחידו אותה? מתי היא חשה את האוויר חומק מריאותיה? מתי קראה לעזרה? מתי רצתה לנוס כל עוד נפשה בה? "אני פוחדת מכלובים. מאכזריות וכאב, וכלוב המונע ממני לברוח מהם." אם כבר, היא תמיד ראתה את המוות כפתרון האידיאלי לכל צרותיה. למה שתברח מפני הדבר היחיד שמאפשר לה להימלט?

"יש שיגידו שהכיפה היא כלוב."

"כלוב הוא כזה רק אם את רוצה לצאת והוא מונע ממך."

"ואת לא רוצה לצאת?"

"לא. למה שארצה? את כאן איתי."

דאריקה חזרה לשולחנה, מנסה להסתיר את החום שפשט בפניה.

"למה את נשארת?"

דאריקה חשבה לרגע. "זה לא כאילו שיש לאן לברוח. גם אם בנס נשרוד את קריסת הכיפה, נצטרך לפלס דרך מבעד לאלפי טונות של הריסות ואז להתמודד עם הקרינה שוודאי דלפה פנימה. אנחנו נמות. השאלה היא רק מתי וכמה מהר. אבל עד אז, יש עתיד לדאוג לגביו, ויותר מדיי דברים לעשות."

רואן הסכימה איתה. היא גירדה את ברכיה הגדומות פעם נוספת, והסתכלה על כל חלקי המתכת שפזורים מולה על הסדינים. הרגליים שלה. מסודרים יפה בצורה ברורה, כל הברגים, גלגלי השיניים, הקפיצים והמוטות והבוכנות. היא אספה את החלקים הנכונים אליה, מבריגה ומחברת, מהדקת ומסובבת, משחילה ונועלת במקומות הנכונים, משמנת ציר אם צריך. היא אהבה מכונות, וחלקים, ואת כל אלפי הצורות שאפשר לחבר ביחד ואת כל הדרכים השגויות שהצביעו על המקומות שאפשר לשפר. מכונות מעולם לא פגעו בה, לא כלאו אותה בכלוב, לא הכאיבו או בגדו בה או שיקרו לה. ואם הן נשברו, היא תמיד יכלה לבנות מחדש, לאסוף את החלקים ולהרכיב מחדש, לחבר מחדש, או להמציא מחדש ולנסות משהו חדש. תמיד הייתה דרך עם מכונות, והיא רק הייתה צריכה להמשיך לנסות עד שהיא תמצא אותה, והרגליים האלה עד כה, היו טובות אליה ונשאו אותה נאמנה גבוה והרחק.

האוויר צרח בחריקה צורמנית. משהו איום וכואב ונורא התפתל והתעקם מתוך הכיפה. כמו טפיל שחומק מתוך עין לבנה ועיוורת. דאריקה ניגשה למיטה והתיישבה לצד רואן. הן הביטו במוט מתכת עצום המתכופף מטה, מתפתל כאילו מנסה לברוח, ואז מאט, כמשנה את דעתו, ושוקל האם לחזור למקומו או להמשיך בעקבות כוח הכבידה. גשם שברי זכוכית ניתך ברעם אשר נשא עצמו והתגלגל עד חלונן. רואן ודאריקה הביטו יחדיו בסוף הקפוא מולן, ואז חזרו כל אחת מהן לחלקים והשרטוטים. הן ימותו, אין בכך ספק. אך הן ביחד, ובינתיים יש להן עתיד לבנות.

​

אילה פופקו היא בוגרת המחלקה לכתיבה יוצרת במכללת מנשר לאומנויות. באמצעות לימודי תסריט ואנימציה היא הבחינה ביכולתם הסיפורית של עצמים ודימויים, ומאז היא מעניקה חיים ורגש גם לדמויות הדוממות. יצירה מקורית זו הינה פיסה זעירה מעולם אשר ממשיך ונבנה בראשה כבר מעל לחמש שנים.