רמשים רוחשים באדמה שבתוכנו
אדוה מגל כהן
״אין פה כלום. אין פה שום כלום״, אמרו לעצמם זוג התיירים הצעירים. הכל סגור ומסוגר היה ומיושן ומת. אבל הייתה שביתת מורים והעיר בעוצר ומחסומי צבא חוסמים את כל הדרכים אליה וממנה, ואין בא ואין יוצא. ובכלל ממתי שביתת מורים מעניינת מישהו עד כדי שליחת כוחות לפיזור הפגנות ושימוש בגז מדמיע? ואולי המורים אינם באמת מורים?
ריח גז מדמיע המם בהם באחת. הם נקלעו בטעות להפגנה וחמקו לרחוב שרק לכאורה נראה שלו ורגוע. שיירי עננת גז חדרו לריאותיהם והם נסוגו לסמטה סמוכה. כנראה שהעיר כן מעניינת מישהו, ועדיין הם חשבו שאין פה כלום. מפתיע עד כמה תיירים יכולים לנוע בערים זרות ולהסתובב ברחובותיהן ולא לדעת דבר קורותיהן ולא לחוש את חומו של נהר הלבה הרותחת שתחת המקום. ״פוטוסי״, כך נקרא המקום שזוג התיירים חשב לבקר.
לא רחוק משם בבית קפה מפואר יחסית וריק מאנשים, תייר אמריקאי לגם בניחותא משקה חם ואחז בספר שעל כריכתו כתוב היה “The Mountain that Eats Men”. הוא קרא בריכוז על הר המכרות ועל המוני הכורים שקבורים בלועותיו, אולי גם אכל דבר מה. היה משהו מטריד בקריאתו הנינוחה כל-כך בסמוך לענני גז מדמיע ובכותרת הספר אותו קרא. זו הייתה הפעם הראשונה שהם התחילו להבין מעט יותר על המקום, מעבר לשורות הספורות במדריך לטייל היעיל והמאושר. אחר-כך הם המשיכו ומצאו בית קפה קטנטן, כמעט נסתר. קיטון בפינת רחוב, תקרה נמוכה, שלושה שולחנות קטנים. שתי נשים אירופיות, בלונדיניות ואלגנטיות קיבלו פניהם בנימוס מאופק. הן סיפרו באנגלית שברחו מפינושה, מצ׳ילה השכנה, ובמקום הזה, - בית הקפה שפתחו בעיר הכורים האינדיאנים היה למקום מפלטן. היה די להן להגיע לקצה האנדים, לגובה של מעל 4090 מטר, ולהגיש את פאי הלימון המעודן והספוג געגוע לבית שנותר מאחור. ה"אין כלום פה" היה מקלטן הזמני של שתי הנשים. התה שהגישו בספלים מעוטרי הפרחים היה ריחני ומתוק במיוחד, גם עצוב. מבעד לדלת, אינדיאנית כפופה טאטאה במטאטא קש קטן את שפת המדרכה בדרך העולה למכרות.
למחרת, עם המיניבוס המתפתל למעלה ההר, הגיעו למכרה שהיה היעד שסומן במדריך התיירים - אחד מיני עשרות מכרות שנקנו בידי זרים, ״גרינגוס״ בפי המקומיים. נשימתם כבר כבדה מאוד. בפתחי המחילות ישבו אימהות ופיהן גדושי עלי קוקה ירוקים; ילדים ופעוטות כתשו את הסלעים וידיהם מחורצות ועיניהם כבויות. גם של הקטנים. זוג התיירים החל לצעוד אל תוך אחת ממחילות המכרה, שלאורכה הוצבו צלבים בגדלים שונים שעיטרו וסימנו את קירותיה החשוכים. תומכות עץ דלות נאנקו תחת כובד הסלעים וזרזיפי חול טפטפו ממעל; ככל שהתקדמו במעמקי המכרה התרבו ההסתעפויות והפיצולים ואפשרויות הזחילה הכפופה, ועששיות קטנות האירו את הדרכים לאנשים כבויים ועייפים שעמדו או חצבו או ישבו לאורך המסלול שרק לעומקו של אובדן הוביל. והצלבים היו נחמה לדואגים וזיכרון למתים.
״אני חוזרת״, היא אמרה. ״זה מפחיד אותי, החול הניגר. מטורף לצעוד פה, משהו תכף יתמוטט עלינו״.
והם פנו חזרה ויצאו מהמכרה והאימהות והילדים שישבו בפתחו עם כניסתם סביב ערימות האבנים המשיכו בכתישה. וזה היה המקום העצוב ביותר בעולם. היא הרימה בחטף, פעמיים או שלוש, את המצלמה לנסות במשהו ללכוד את הלא ייאמן, לא רצתה להביך אותם. דלילות החמצן הקשתה עליהם לנשום והם רק רצו לברוח מהאין כלום הזה, מהייאוש המוחלט. מהמפגש הישיר עם האיןתקווה, מהאסון הזה.
בערב שלמחרת החליטו לנסות ולעזוב את העיר של ״האין בה כלום״ ועלו על אוטובוס ששמעו שהוא מתכוון לעקוף את המחסומים ולצאת. אנשים רבים, אולי המורים מההפגנה, עלו על האוטובוס והייתה תחושה שהם יודעים מה נכון לעשות. הנהג חיכה שכולם יעמיסו מטלטליהם, הוא לא הדליק אורות נסיעה ואט אט החל לגלוש בחשכה ובזהירות בדרך עפר צדדית תוך טלטול האוטובוס במסלול עמוס אבנים וסלעים. עד שנעצר. עד שהגיעו למחסום חדש. לא צפוי. באמצע הדרך העוקפת. חיילים שצצו מהיכן שהוא עלו לאוטובוס והחלו בחיפוש בין האנשים והמושבים שבסופו ביקשו מכולם לרדת מיד. אחרי דין ודברים בין כמה מהנוסעים לבין החיילים סוכם שכל אחד מהנוסעים המסתננים יתרום סכום כסף לחיילים והמחסום ייפתח. זוג התיירים הסיקו שזה מחיר מעבר או מנהג המקום והזדרזו לשלם את הסכום הגבוה. אחד המקומיים צעד בסבלנות בין האנשים העייפים ואסף את הכסף שהושלך לתוך כובע שחור שהועבר אחר כבוד לחיילים. כולם נשמו לרווחה ועלו שוב לאוטובוס, התיישבו בחזרה והמתינו להודעה על הסרת המחסום. אבל היא לא הגיעה. המפקד החליט שהוא לא פותח. גם ניסיונות השכנוע הנוספים לא צלחו. הוא סעד בחדרו הסמוך ואסור היה להפריעו. נהג האוטובוס סובב את האוטובוס בקושי רב בין הסלעים וחזר אל עיירת ״האין בה כלום״. כל אחד מהנוסעים ירד ממנו בשקט.
כשזוג התיירים הצעירים שבו לאכסנייה הייתה כבר שעת לילה מאוחרת והם נתקלו בשעריה הנעולים. אף אחד לא הסתובב ברחובות הריקים. נראה שעוצר לילה שוב הוטל על העיר. איש גם לא נענה לדפיקותיהם על השער או לצלצול הפעמון. הבחור טיפס על הגדר הגבוהה שהקיפה את המקום וחיפש את בעל המקום או מישהו אחר לפתוח את השער ולהכניס את הנערה שהשאיר שם לבד בחוץ. ולא היה כלום ברחוב הנטוש והחשוך כשנותרה שם לבדה. לא היו אנשים ולא היו חיים. כולם סגורים ומסוגרים מאחורי חומות ביתם וללא תאורת רחוב בעיר הכורים האפלה. רק צללי הבתים הספרדיים היפים והמתפוררים הוטלו על הקירות.
אחרי כמה ימים של שעמום בחדר האכסניה הוסר העוצר ונפתחו המחסומים, וזוג התיירים מיהר ועזב את העיר באוטובוס להמשך טיולו. וילון נע ברוח תועד בדרך משם.
13/3/88
"...לפני יומיים ביקרנו בעיר מכרות בוליביאנית והיה מאוד מאוד מזעזע לראות ילדים קטנים עובדים עם פטישים, חוצבים בסלע בתוך מנהרות חצובות בהר במשכורת זעומה (70 דולר בחודש) ובתנאים תת-אנושיים. ...בשבוע הבא יש קרנבל בכפר קרוב לכאן, מהיפים בדרום אמריקה, אז אנחנו מחכים פה בינתיים...״.
מאז עברו שנים רבות ובביטחון רב ניתן לומר שכל אנשי המכרה שראו בסיורם הקצר אינם עוד בין החיים וששתי הפליטות מצ׳ילה אינן כבר בעיר, כי מנהיג עולה ומנהיג נופל וכדרכם של פליטים הן נדדו עם כשרון אפייתן למקומות טובים יותר. וגם זוג התיירים הצעיר עוד יגלה שאין לברוח מהאין כלום. המנוסה מן הכורים לא צלחה, היא שקעה בלבותיהם כאין כלום העצוב ביותר בעולם. כי העבר לא נח, וזיכרון האנשים עובר בירושה, ומעשי האנשים הרחוקים עד מאוד כרמשים רוחשים באדמה שבתוכנו, רחוק רחוק משם.
אדוה מגל כהן היא ירושלמית, בוגרת לימודי קולנוע בסם שפיגל, מרצה לקולנוע. כותבת וחוקרת עצמאית.