אמבוש בגינה
גיא פרחי
״זה ישאיר לו סימן כחול על בטוח״, חרץ טל סנש בקולו הסמוך, הלחשני, טוען בשנית אקדח אוויר מסוג ״ביבי גאן״ ויורה כדור ניסיון לכיוון שיח היביסקוס. כולם, להוציא אותו, הסגירו את התרגשותם הקונדסית מן האירוע שעתיד היה להתרחש, לאחר אינספור דחיות בלתי צפויות (בוחן במתמטיקה, חוג הג׳ודו של אורי רוקח) ממש בשעה הקרובה. כעת הכל היה מוכן: מכשירי הווקי-טוקי של גל חורש נטענו בסוללות חדשות, שלושה אקדחים נרכשו בחנות ״מטאור״ שבמורד רחוב כצנלסון, והקורבן – ניב שמש - אישר את הגעתו בשעת אחר הצהריים לגינה האפלולית שמתחת לבית של סנש, משוכנע שמדובר פשוט במשחק מחבואים.
המבצע כונה בפינו ״אמבוש בגינה״. כשם קוד, הכותרת לא הייתה מכובסת דיה וחשפה יותר מדי מן העתיד להתרחש (משחק מחבואים בגינה, שיהפוך לאמבוש אלים שקורבנו יהיה ניב שמש). ככותרת עיתונאית פיקנטית, היא הייתה צפויה וחסרת כל מעוף. אף על פי כן היא הייתה מדבקת, השתמשנו בה בכל אימת שהזדמן לנו, עד שנדמה שעצם השימוש בצמד המילים ״אמבוש בגינה״ היה מספיק כדי להצדיק את הפרחתו לחלל האוויר.
סנש היה החייל האולטימטיבי. הוא היה גס, אלים, ומבלי להסס גם הקריב את גינת הבניין שלו (כלומר, את ידיעת / נוכחות ההורים, השכנים וכדומה) לטובת המבצע. לימים יעבור לגבעתים, שם יחבוש כובע של פומה וינקב חור עגיל במרכז הסנטר, ותופץ שמועה לפיה הוא גם מתעלל בחתולים. אורי רוקח לא היה אלים באותה המידה, אולם הוא שנא את ניב שמש שנאת אמת. שנאתו לניב שמש הייתה טבעית משום שזה שימש כקורבן המושלם: הוא היה ילדותי, התבכיין על קורבנותו והתמסר לעמדת הקורבן, לפעמים אפילו במידה מסוימת של תשוקה. אני הייתי המהנדס, כך זכור לי. האחראי על העניינים הלוגיסטיים. לא מן הנמנע כי בחסות השכחה אני ממעיט במימדי החלק שלי במבצע. בכל מקרה לא שנאתי את ניב שמש, אבל גם לא הייתה לי שום אמפתיה כלפיו.
הוא הגיע באותה הליכה קופצנית ועליזה שאפיינה אותו, כמחקה ביודעין דמויות מצוירות שכבר לא הלמו את גילנו. ככלל היה ניב שמש ילדותי, השתמש במילים שנשאלו מתוכניות ילדים שאבד עליהן הכלח (״חבוב״), ואולי משום כך עורר בנו מידה של אנטגוניזם; שכן הוא הזכיר לנו שארית שביקשנו למחוק עם הליך ההתבגרות, והרי שמחיקה כזו מוכרחה להיות באלימות, ולא סתם באלימות אלא בתצורה בוגרת שלה, באקדחים שלופים, בקעקוע סימנים כחולים שיהוו אותות קין על ירכו הלבנה והחיוורת. אפילו שמו, ניב שמש, סימן גם הוא במידת מה את חולשתו, משום שהיה זה אחד מאותם שמות שלא ניתן לקרוא בו אלא בצימוד השם הפרטי ושם המשפחה, וזה הוזעק לעזרתו של זה כפי שניב שמש בעצמו תמיד היה זקוק לקרבתו של מורה או הורה לצורך הגנה עצמית.
משחק המחבואים התארך, קצו נדחה שוב ושוב. נראה היה שחלק מהילדים קיבלו רגליים קרות, שמצפונם ניעור לפתע. גל חורש רמז שבכוונתו לאסוף את מכשירי הווקי-טוקי וללכת הביתה, כדי לא להפסיד פרק של ״המורדים״, אולם היה ברור שהתכוון לעזוב כי חשש לקחת חלק בכל העתיד להתרחש. ואז, את זה אני זוכר דווקא בבירור יחסי, תחבתי את מכשיר הווקי-טוקי תחת בית שחיי והידקתי אותו לגופי, כמבהיר לחורש שאין באפשרותו לעזוב סתם כך, שנקיפות המצפון שלו עשויות להביך גם את היתר ולהצית בשורותינו מרד של חתרנים ונמושות. חורש היה מופתע מן הסמכות שנמסכה בקולי, שלרוב היה גבוה ונרעד, ומנגד גם אני הייתי מופתע מן המבט המבועת שחצבתי בפניו כבמלאכת אמן. ככלות הכל, הוא נשאר לחלקו החשוב של המבצע.
לא הייתה זו שנאה, כאמור. גם לא משיכה קמאית לאלימות. במבט לאחור, היו אלה השיקולים הלוגיסטיים שהכריעו את מצפוני. נצמדתי לחוק היבש, למודל המשורטט על הלוח, הפקדתי את אחריותי לטובת המסירות לאותה תכנית עלומה, כזו שיש לבצע משעה שבה יצאה לדרך, ולשאת בתוצאות, יהיו אשר יהיו. עולם הילדים היה לי כממלכה נפרדת, ניסיונית, המתמסרת לחוקי המשחק על חשבון היגיון המציאות, ודווקא משום כך צריך היה להקפיד ביתר שאת על שימור חוקיו של המשחק, שמא תיקרא המציאות לחבל בו, ובערבול זה, זיהום של ממש, תבוא עליי סכנה שלא ידעתי לכנותה בשם.
טל סנש ירה אפוא את הירייה הראשונה; מתח את זרועו בתנועה ישרה, כבסרטי אקשן ומשטרה, והצמידה לירכו של ניב שמש, טפחיה בצבצו מבעד למכנסי מגבת קצרים. הזמן קפא, או שמא האירוע הזה זכור לי רק בתצורתו המעובדת, בהילוך איטי, כפי שמוצגות שלוש היריות ברבין ממצלמת הגג ברחוב אבן גבירול (פאם. פאם פאם) ולא באופן המהוסס, המשתהה, הנבוך - שבו הרגע הזה ודאי התרחש בפועל. לעומת זאת, זכור לי היטב הסימן הכחול שהגיח, בדיוק כפי שצפה טל סנש, כעבור דקות אחדות על ירכו של ניב שמש: חצי סהרון המרוח על עורו המשוער למחצה של נער צעיר, האות שתהפוך את העלילה לסיפור חניכה עגמומי ובינוני למדי.
ניב שמש, כצפוי, הקצין את תגובתו והתבוסס בכאביו. הוא נשכב על הרצפה והחל זועק בבכי מריר לאביו ולאימו. מתוך כיס המכנסיים הנפוח שלף טלפון ממוסגר בפאנל מצויר והתקשר לאימו בעודו שוכב על הארץ. ״אמא, הם מרביצים לי״, אמר לה בדמעות. ברגע זה, כך הבינו כולם, פסק המשחק. עולם הילדים זוהם. האווירה התחלפה באחת, ורחמים הנצו בקרב התוקפים. טל סנש, היורה העשוי לבלי חת, עלה בעצמו לביתו כדי להביא פלסטר. כפי שקטשופ ילווה בנאמנות כל מאכל, כך נחשב הפלסטר בקרב ילדים לפתרון מהוגן לכל חבלה - ולא העובדה הפשוטה הזו, כמובן, הפכה את התנהגותו של סנש למוזרה, כי אם חילופי הנאמנויות הזריזים כל כך שביצע בקלות רבה כל כך, שכיר חרב אמיתי, שדילג מעמדת היורה לעזר הקורבן והותיר את יתר התוקפים נבוכים, נחשפים בהרף עין לקור רוח פתולוגי, שכן דילוגו הנינוח של סנש ביטא יותר מהכל את זה שלא ייחס חשיבות אמיתית לשום דבר.
הוריו של ניב שמש הגיעו לזירת המעשה בתוך דקות. הם צופפו אותנו כדי לשאת מעין נאום תגובה ראשוני, ואנו כבר היינו כנועים כעדר בהמות, מרצינים את פנינו, משום שלמבוגרים יש לציית ודבריהם אמורים לשאת ערך. ״זה יעשה לכם כתם שחור בתעודה״, אמרה אימא של ניב שמש. דבריה היו מגוחכים, הרי ידענו שלאמבוש לא תהיה כל השפעה על התעודה שלנו. אולם היא אמרה אותם חדורת אמונה ושכנוע עצמי, וחזרה על מילותיה פעם אחר פעם בשעתו של כעס גדול, וכעסה נראה היה לי משונה, משום שעד כה הכרתי היטב את הכעס המדומה, המלאכותי, שבו משתמשים המבוגרים כדי לחנך את הילדים, ולא כעס אותנטי שכזה, שמתוכו נכבש בקושי רב פרץ של דמעות.
ההשפלה הגדולה ביותר הייתה בכך שנדרשתי ללוות אותם, את ניב שמש וזוג הוריו, בדרכנו הביתה, משום שהתגוררנו יחסית בסמוך זה לזה, ובעודי מהרהר בשיקולים הלוגיסטיים, במיני הדברים שהשתבשו בדרך, נפתח לי צוהר לסצנה משפחתית כואבת. ניב שמש דידה על רגלו המסומנת בכחול, ומשני צידיו הלכו הוריו השפופים. אופיים נראה היה לי חלש, חסר אונים, כל המשפחה נטבעה באותה תחושת חידלון קורבנית. השלושה תמכו כל אחד זה ביציבתו של זה, או שמא אלה הרשמים הרגשיים המתערבבים כעת עם זכרוני, אבל בכל מקרה, גם כשלושה היה להם אולי התושייה של חצי בן אדם, וברפיסותם כוננו זה עם זה ברית מדוכאים מלבבת.
כשהגעתי הביתה, הוריי צפו בטלוויזיה בחדר השינה. המתנתי עד שתגיע אליהם ההודעה. נהניתי מרגעים אחרונים של חסד, התענגתי על כל הגה שנהגה בשיחה כאילו זו תהיה השיחה האחרונה שננהל. את מילותיהם אני זוכר היטב. ״למה אנחנו צריכים להיות אחראים על הדמעות של אמא שלו?״, שאל אותי אבי כאשר גילה מה עשיתי, ונוכח שאלה זו נותרתי תם ונאלם. למעשה, היא עימתה אותי עם היעדר תהומי של הבנה, שהרי לא העליתי בדעתי שאם יכולה לבכות, להיות מושפעת עד כדי בכי, מדבר מה המתרחש בממלכתם הנצורה של הילדים. אני זוכר גם שלא נרדמתי כל אותו לילה. במיטתי דמיינתי את ניב שמש וזוג הוריו מתנחמים זה במגעו של זה בבניין הסמוך, וגם כאשר הייתי עייף עד מאוד התעקשתי שלא להירדם, כגוזר על עצמי את אותה התענית שתבעתי מקורבנותי, מבקש להתקבל כשותף מן המניין ללילה מהורהר וחשוך שינה.
גיא פרחי הוא דוקטורנט לספרות המתמחה בספרות ובמחשבה צרפתית בת זמננו. רשימות, מסות וממוארים פרי עטו ראו אור בבמות שונות (״הו!״, ״מעין״, מוסף ״הארץ״).