חרולים
ק. אליי
ובחופש הגדול החל אחי הקטן לעבוד את אל המוות. כל הקייטנות כבר הסתיימו, ומלבד נסיעות לחוף הים וכמה ערבים שהעברנו אצל סבתנו בבני ברק, לא נותר לנו הרבה לעשות. חברי הטוב ביותר, נדב, נסע לחופשה בחו"ל עם משפחתו, ואני ביליתי את רוב זמני בבית – משחק במחשב או קורא ספרים. הספרנית הכירה אותי היטב. היא הייתה אישה מבוגרת בעלת פנים צרות, עם אף מחודד ושיער אפור קצוץ. כמעט בכל פעם שביקשתי לשאול ספרים, הייתה נוזפת בי על שאני קורא יותר מדי ספרות זרה. לפעמים אף סרבה להשאיל לי ספר של קארל מאי או של ז'ול ורן, והייתה דוחפת במקומו משהו של נחום גוטמן או של פוצ'ו. כך קרה שכשביקשתי לשאול פעם אחת ספר על אלים יוונים היא חטפה אותו מידיי בכוח, ומיד שלפה ספר עבה כרס שחיכה מתחת לשולחנה, כאילו הכינה אותו מראש. קודם תלמד על האלים שלך, ואז תקרא על יוון ורומי אם זה כל כך חשוב לך, אמרה. הספר היה גדוש בתיאורים אנציקלופדיים של אלים עתיקים מהמזרח הקרוב. ניכר היה מיד שהוא לא נועד לילדים כלל, שכן הדפוס היה זעיר ודחוס והתמונות היחידות בו היו איורים של פסלים וקמעות בשחור לבן שעיטרו את העמודים האחרונים. עם זאת, מרגע שהתחלתי לקרוא בספר, לא יכולתי להניחו. קראתי אותו מהתחלה ועד סופו, ואת הפרק הקצר ביותר שבו, שעסק באלי כנען, קראתי פעמיים, כהוראת הספרנית. את כל מה שקראתי סיפרתי גם לאחי: על בעל, אל הגשם והסערה; ועל ענת, אלת המלחמה (שעל שמה אימא שלנו נקראה); ועל מוֹת, אל המוות ומלך השאול...
לא יצא יום, ואחי החליט להחזיר עטרה ליושנה, וחזר לעבוד את האל מות – אולי מתוך תקווה שאל שמזוהה עם הקיץ יוכל להאריך מעט את החופש הגדול. במהרה מצא לו שותפה לדרך בדמותה של רותם, ילדה מתולתלת שדבקה לאחי כצל, עוקבת אחריו לכל מקום שילך ועושה את כל מה שיעשה – אותם חוגים, אותן קייטנות, ואותם אלים. איני יודע מה כלל פולחנם: אילו תפילות נשאו ואילו זבחים העלו; אבל השניים יצאו מדי בוקר לשרת בכהונה, ושוטטו ברחבי השכונה בפועלם. היה זה אמצע חודש אלול, ובחוץ האוויר רתח. אני נשארתי לרוב בבית ואת רוב זמני ביליתי בחדר המחשב הממוזג, מחלק את מבטי בין הצג לחלון שהשקיף אל השדה הגדול שבסוף השכונה. לפעמים היה עובר שם רועה צאן בדואי ועדר כבשים עמו. מה לרועה בדואי בשדה קוצים עזוב בגבעת שמואל, איני יודע לומר כיום, וייתכן שהוא כלל לא היה בדואי, אבל אהבתי לצפות בו ולדמיין עצמי נווד גר באוהלים ומטייל עם כבשי בשדות קוצים יבשים. מרחוק הן נראו ככדורי צמר לבנים שריצדו הלוך ושוב בין העשבים המתים, מחפשות משהו ירוק לאכול בתוך ים הצמחייה הגוועת. בחורף, אימא שלנו הייתה לוקחת אותנו ללקט שם חמציצים, אבל בקיץ השדה התמלא חרולים וקמשונים, נצבע כולו בצהוב דהוי, וסדקים נבקעו באדמה החרבה שמתחת – כמו הארץ עצמה פוערת פיה מעלה בצמא.
אחר צהריים אחד חזרו רותם ואחי מתנשפים ומיוזעים. הורינו טרם חזרו מהעבודה והם באו אליי בהתרגשות, עורם בוהק מזיעה. מצאנו משהו, רותם הכריזה ולגמה מבקבוק מיץ קטן, מכלה את חציו בלגימה אחת ארוכה. מה, שאלתי בלי להסיט את מבטי מצג המחשב. מצאנו מישהו מת, אמר אחי. גלגלתי את עיניי, אבל הוא התעקש. לא, באמת! הוא בצריף שבשדה! עכשיו ראינו אותו! הוא בטח נרצח. עצרתי את משחקי והבטתי בהם. בוא איתנו ונראה לך, רותם אמרה, הכול שם מריח כמו מוות והוא סתם שוכב שם בפנים. זה בטח בגלל שהתפללנו למוֹת.
ידעתי שהכול מומצא, אבל ימי החופש הריקים ממעש נעשו לכבדים ומשמימים, אז באתי. בעודנו עומדים לצאת, אחי אמר פתאום, אבל אי אפשר ללכת ככה סתם, צריך הגנה! רותם הסכימה אתו מיד, נכון, פעם קודמת ברחנו כי פחדנו! בואו נביא את זוּלוּ איתנו! אחי ואני הסתכלנו זה בזה. אסור לנו לצאת עם זולו לבד, אמרתי, רק עם ההורים. רותם התעקשה, נו, אבל עוד מעט כבר חשוך! אי אפשר לצאת לשם בלי כלום! אנחנו רק הולכים לצריף, אפילו לא צריך לחצות כביש בשביל זה! אימא שלי נותנת לי לצאת עם יָפָה בעצמי, והיא אפילו לא מרשה לי להישאר לבד בבית!
אחי היסס, אבל לבסוף קמתי אני וקשרתי את הרצועה סביב צווארו של זולו, שקם מופתע ונרגש ובא לקראתי, מכשכש בזנבו.
בקושי פתחנו את הדלת, וזולו פרץ בריצה כשגילה שם חתול שמצא מחסה מפני החום בחדר המדרגות – וברח מיד כשראה את זולו. כמעט שנפלתי במורד המדרגות כשניסיתי לעצור בעדו, ורק כשרותם ואחי הצטרפו להחזיק ברצועה הצלחנו למשוך אותו לאחור ולעצור אותו, אף שהמשיך לנבוח ולקצוף ולרייר. ליטפנו את ראשו בעודו נובח ונוהם, עד שאט אט הוא נרגע וליקק את פניי.
בדרכנו לכיוון השדה, זולו עצר מדי פעם, לרחרח עץ או כתם מסתורי במדרכה, והרים את רגלו להשתין באותו מקום. כל כמה דקות פתח בריצה פתאומית וגרר אותי אחריו. אף שהשמש כבר החלה את שקיעתה, החום עוד עמד איתן ורבץ על כתפינו. שלוליות זיעה נקוו על גבִּי והאוויר נעשה כבד וסמיך מרוב לחות, והקשה על הנשימה. השדה רטט תחת אדי החום. קוצים ננעצו ברגלינו כשחלפנו על פניהם ונאלצנו לעצור ולחלץ אותם. שיירת נמלים ארוכה השתרכה לצידנו, והסתיימה בגוויית חיפושית גדולה שהנמלים עטו עלייה, מפרקות אותה לגרמים ומובילות את הנתחים הקטנים חזרה לקנם. עצרנו לצפות במחזה, והמשכנו בדרכנו. בזמן ההליכה רותם סיפרה לנו שפעם אחִיהּ הגדול הוכש כאן על ידי נחש, ושאבא שלה היה צריך למצוץ את הרעל מהפצע – אבל בסוף התברר שהוא בכלל לא היה ארסי.
הצריף הנטוש שבאמצע השדה היה שם עוד מלפני שנולדנו, ואף אחד לא ידע לשם מה נבנה. מדי פעם נערים השתמשו בצריף כמקום לשתות או לעשן בו, אבל בתור ילדים פחדנו להתקרב אליו. היינו ממציאים סיפורים על רוח רפאים שהייתה כלואה שם, או זוג רוצחים שהתגוררו בפנים ויצאו בלילות לחפש קורבנות נוספים. כעת עמדנו ארבעתנו ממול לצריף, ואף אחד לא העז להתקרב – מלבד זולו, שרחרח סביב בסקרנות.
נו? שאלתי, תפתחו כבר! הם היססו, אבל לבסוף רותם נִגשה קדימה בזהירות ודחפה את הדלת בכוח. משהו בפנים זז לפתע ונגח בקירות הצריף, מניע את כל הדפנות. רותם נסוגה במהירות, ואנחנו קפאנו במקומנו. זולו נבח בקול רם.
הדלת נעולה, רותם אמרה בחשש. הבטתי בה בחשדנות, חשבתי שאמרתם שמצאתם אותו בפנים, אמרתי, וצעקתי מאחר וזולו לא הפסיק לנבוח. הם לא ענו, אבל שוב שמענו משהו מתרוצץ בפנים, מטיח עצמו בקירות ומרעיד את החלונות הסדוקים.
חלון אחד ניצב היה סמוך לדלת, מצד שמאל, אבל היה מטונף מדי מכדי שנוכל לראות דרכו. העברתי את הרצועה של זולו לידי השמאלית ובימיני התכופפתי להרים אבן מן הקרקע. והטחתי אותה בכל כוחי בחלון – שהתנפץ והתיז רסיסים לכל הכיוונים. היצור שבבית נאנק בקול לא אנושי ושמענו את ריצתו הפראית. כעת ניתן היה להביט פנימה דרך החלון השבור, אבל בפנים היה חשוך. ראיתי משהו גדול זע בתוך האפלולית. הכנסתי את ידי מבעד לחלון, ומתחתי את ידי ככל יכולתי עד שהצלחתי לגעת בידית בקצות אצבעותיי. דחפתי אותה מטה עד שהרגשתי את הדלת זעה, ומשכתי.
ברגע שהדלת נפתחה, יצור שעיר ולבן שעט החוצה והדף אותי לאחור. נפלתי על האדמה והרצועה השתחררה מידי. ראיתי את זולו רודף אחרי כבשה גדולה שברחה בבעתה וקפצה לתוך סבך שיחים קוצניים – והוא להוט אחריה.
רותם ואחי ניסו לרוץ אחריו ולתפוס את הרצועה, אבל ללא הצלחה. ניסיתי לעקוף מסביב, אל העבר השני של גבעה קטנה שניצבה מאחורי הצריף. נביחותיו של זולו דממו, ולא נותר זכר לו או לכבשה.
קראנו בקול, בוא זולו, בוא! אבל הוא לא בא, ולא ענה. נשמע רק זמזום חרקים מעופפים ורעש מכוניות שנסעו בכביש הסמוך. הרגשתי ברעד עובר במורד גבי, ופניתי לאחי בזעם. בואו נקרא לאבא ואימא שלכם, רותם הציעה, תכף יהיה חשוך...
סתמי את הפה! צעקתי, את זאת שאמרת שכדאי להביא אותו... הייתי צריך להתאמץ כדי לעצור את הדמעות שהחלו עולות בעיניי. חייבים לספר לאבא ואימא, אמר אחי. ורותם הוסיפה, אולי הוא בכלל רץ הביתה, כדאי לבדוק.
אתם תבדקו, אמרתי, אני ממשיך לחפש.
פניתי אל העבר השני של השדה, לכיוון הכביש הראשי. הם לא עקבו אחריי. איני זוכר כבר אם הם החליטו לחזור הביתה על דעת עצמם, או שאני זה שהתעקשתי לחפש לבד – אבל בין כה וכה, חציתי את כל השדה ועליתי לכביש, מכוניות דוהרות על פניי. הלכתי לאורכו בדרך שהובילה חזרה לתוך השכונה, בתקווה שזולו לא חצה את הכביש לכיוון העיר. לשם לא העזתי לגשת לבדי.
סבתי במעגלים סביב כל השכונה עד רד הערב, צורח את שמו בקול צרוד שוב ושוב, למורת רוחם של השכנים. מדי פעם אחד מהם הוציא את ראשו מהחלון, וצעק עליי לשתוק. השמש שקעה, והחושך התעבה והעמיק סביבי. החום נחלש מעט, אך לא נעלם לגמרי, והאוויר הֻרווה ברחש צרצרים. לבסוף חזרתי לשדה, עייף ומיוזע. פחדתי שזולו עלה על הכביש ונדרס, או שהלך לאיבוד בעברו השני, ואולי אף הספיק להגיע עד רמת גן או תל אביב, ולא יימצא יותר לעולם. ירח של אמצע חודש הציף את השדה באור חיוור. לרגע עצרתי, כי שמעתי את קול אמי קוראת בשמי מרחוק, מחפשת אחריי, אבל המשכתי לכיוון הצריף, בעוד שיתושים עטים עליי ועוקצים את רגליי החשופות. הקוצים נרמסו תחת סנדליי, ונזכרתי כיצד בל"ג בעומר האחרון ילדה אחת בכיתתי דרכה על מסמר גדול בזמן ששיחקנו תופסת – והמסמר חדר מבעד לסנדל ויצא מהחלק העליון של כף רגלה.
כשהגעתי לצריף, הדלת עוד הייתה פתוחה למחצה. ריח רע נדף מבפנים ולהקת זבובים זמזמה סביב. רסיסי הזכוכית של החלון השבור התפצחו מתחת לרגליי. כשפתחתי את הדלת עד הסוף, אור הירח ניתז אל תוך הצריף וחשף את הגווייה שבפנים. כבשה גדולה שכבה על צדה. הצמר שלה נצבע בצבע כהה שנראה כסוף בחשכה, ושלולית גדולה של דם נקוותה תחתיה. בטנה הייתה שסועה וקרביה נשפכו על הקרקע. נמלטתי החוצה, התכופפתי להקיא על האדמה. הריח החמוץ של הקיא עלה באפי ורק החמיר את הבחילה. שמעתי רחש כלשהו מגיע מאחורי ולבי נשמט בבהלה.
ליד השיחים הקוצניים עמד זוּלוּ, עייף ומפוחד. הוא ניגש אליי בצעדים צולעים. קמתי בזעקת אושר. הוא קרב את ראשו המגודל אל פניי וליקק אותם. פרוותו הייתה רטובה ועלתה ממנה צחנה נוראה. טמנתי בה את ראשי, וגופי רעד.
ובעודי כותב שורות אלו, עבר יותר מעשור מאז שזולו מת. הדירה שבגבעת שמואל כבר מזמן נמכרה, והשדה הגדול כבר אינו. בנו במקומו מרכז מסחרי חדש, והחרולים שמילאו אותו פעם נרמסו תחת מסד הבטון. אני בירושלים, וחורף עכשיו, ומפזר החום שבחדר עבודתי אינו מחמם דיו. ובבקרים שאחר לילה גשום, לפעמים נדמה לי שאני רואה מתווה של כף יד מופיע על הזגוגית, ומוֹת עולה בחלונות – אלא שהיד מיד מתמסמסת ונעלמת בין האדים, ואיני יודע אם אכן ראיתיה.
ק. אליי הוא יליד שנת תשנ"ב. מתגורר בירושלים. זהו פרסומו הראשון.