האבות והאמהות
נחמי דרימר
בית הכרם, ירושלים, הטלפון צלצל.
"הלו דוד, מה קורה?"
"היי, טליה, הכל טוב. מה אצלך?"
כשטליה בת השלוש עשרה נמצאת במצוקה, היא מתקשרת אליו. זה מחמיא לו. פעם, טלפנה, חרדה, שואלת מה לעשות - עכבר מתרוצץ במטבח והיא לבד בבית.
"אה.. אתה מבטיח לא לצחוק עלי?"
"אני אף פעם לא צוחק עליך."
"בחייך! אוקיי... תראה, יש שמועות בכפר סבא ש..."
" כן..?"
"שבראשון לינואר, בעוד שבועיים, יקרה סוף העו..."
"סוף המה?"
"סוף העולם!"
"הבנתי. ממי שמעת?"
"מדברים על זה. אני מפחדת. אולי זה אמיתי."
הוא מתאפק לא לצחוק.
"דיברת עם ההורים?"
"הם לא יבינו. מה זאת אומרת 'סוף העולם'? אנחנו לא נהיה יותר? אתה, הבנות שלך, ההורים שלי, אחותי, כולם? פתאום כלום? ואיך זה יקרה? משהו עם אלוהים? פצצת-על?"
הוא לא יכול להתאפק. "אולי, זומבים, את יודעת, מתים-חיים, יוצאים מהיערות השחורים, או ממקומות אחרים, הורגים את כל מי שהם רואים..."
"דוד, הבטחת לא לצחוק עלי. אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל אומרים גם שיש סימנים..."
"איזה סימנים?"
-"קורים כל מיני דברים עם הים, הדגים, העצים..."
"את יודעת כמה פעמים כתבו שסוף העולם, אחרית הימים, יום הדין, אוטוטו מגיעים וכל העסק נגמר? זה עדיין לא קרה. אין כל סיבה שהדבר הנורא הזה יקרה דווקא עכשיו. אז-"
באותה שעה, בחברון, מערת המכפלה, נשים ממררות בבכי, מטיחות ראשיהן בכתלים, מתפללות לאמהות שתבאנה להן ישועות ונחמות, ליד ארון הקודש גברים מתנודדים קדימה ואחורה, מדריך תיירים נלהב מסביר משהו בספרדית, נרות משליכים צללים על הקירות, צפוף, מחניק, אביתר, ילד בן שלוש עשרה, לא מבין מה הוא עושה במקום כזה, שואל את הוריו: "מה באמת אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה קבורים כאן למטה? איך יודעים? מישהו ראה?"
"אביתר, תמיד אתה חייב לשאול? כתוב. יש הוכחות."
"מה למשל?"
הוריו לא עונים לו. מסביב, אנשים מתחילים למשוך באפם, ריח רע מרטיט את נחיריהם. חיש קל, צחנה כשל תרי"ג ביצים סרוחות ממלאת את החלל הדחוס, מהומה, כולם רצים החוצה, רומסים את מי שנקרה על דרכם, אביתר מביט סביבו, אינו מבין מה מתרחש פה, הוא תתרן, לכן אינו מריח דבר, בגלל האנדרלמוסיה, גם הוריו בורחים, פעם שכחו אותו באוטו וקראו למשטרה, פתאום הרצפה רועדת, בור ענק נפער תחת רגליו של אביתר, הוא נופל מטה מטה לתוך שלולית גדולה, גושי צואה שטים במים שעולים ועולים, אביתר מבוהל, מפחד שיטבע, הוא ספק הולך ספק שוחה לעבר הקיר שממול, נאחז בזיז, הקיר זז, בחדר שמתגלה לעיניו הנדהמות של אביתר נמצאים שישה ארונות קבורה, ביניהם מתגלגל ראש כרות, אביתר עומד להתעלף, לראשונה בחייו, מכסי הארונות מתרוממים אט אט, בתוכן, כשידיהן שלובות על חזיהן, שש מומיות, זאת אומרת, גוויות חנוטות עטופות תכריכים, קשורות בחבלים, אביתר ראה לאחרונה כמה סרטי מומיות, הוא מבין בזה. וכעת, אביתר, שהוא ילד אינטילגנטי, יודע שאלו מוכרחים להיות האבות והאמהות של העם.
צחוקים גדולים, נוראים, בוקעים מתוך הארונות. החבלים שקושרים את הגוויות מתרופפים, נקרעים, נמסים, נעלמים. יד אחת מבצבצת מבעד לתכריכים. אחר כך רגל. ידיים, רגליים, ציפורניים.
האבות והאמהות יוצאים מהארונות. מותחים אבריהם, מנפחים שריריהם, מפוקקים עצמותיהם, מרטיטים נחיריהם, מתעלמים מהריח, מושכים בכתפיהם.
מי אלה? אביתר משתחרר מעט מהאימה המרעידה את גופו. "מה אני שואל?! זה ברור, אברהם, שרה, יצחק, רבקה, יעקב, לאה, זוגות זוגות, כמו בתיבת נוח, אבל מי הוא מי? ומה זה הראש הזה?" הראש מפסיק להתגלגל, עונה לו: "אני עשיו."
"נעים מאד, אביתר. תגיד, למה יש לך שיניים כל כך גדולות?"
"אז ככה. כשיעקב חזר מחרן, רציתי להרוג אותו, למצוץ את הדם שלו, אז רצתי אליו ונשכתי אותו בצווארו, אבל הוא, הצוואר, נהיה פתאום כמו שיש, והשיניים שלי נהיו קהות, אז נהייתי נורא עצבני וחרקתי בשיניים..."
"אה", אומרת אחת האמהות, "אז אלו הקולות ששמענו בכל אלפי הלילות שלנו כאן. לכן לא יכולנו לישון בשקט."
אב אחד אומר: "בסדר, בסדר, סלחתי לך, מזמן. עכשיו אין לנו זמן לשטויות, יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות."
"לאן?", שואל אביתר, "ובעצם, למה... אה... התעוררתם דווקא עכשיו?"
האבות והאמהות לא עונים, הם קולעים את שערות הנשים לסולם חבלים, מגיעים לתקרת המערה, מול שלט "פתח גן עדן" נעצר אחד מהם, אומר: "וואלה איזה קטע...", אביתר תמה 'איך הבן אדם מדבר בשפה של היום, לא תנכ"ית כזו', האיש פונה לזה שלידו, "אתה יודע, אבא, אחרי שהרגת אותי..."
"מה אתה מקשקש, יצחק?! לא הרגתי אותך, רק... what ever..."
"אז פצעת, עם הסכין, בצוואר, טוב? אז הייתי צריך להחלים, מהפציעה והטראומה, אתה מבין, ילד רואה את אבא שלו הולך לשחוט אותו, פחד ה', רעדתי, עד עכשיו אני רועד, אז הסתלקתי לגן עדן, שלוש שנים הייתי שם, לומד, משתקם, ואז חזרתי ל-"
האישה שלידו ממשיכה: "זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותך, הלכת הפוך, על הידיים."
"כן, כן, כמו המתים, הו רבקהל'ה!" הוא מתנפל עליה, מנסה לנשקה, היא דוחפת אותו, "לא איציק, לא לפני ההורים!"
"אבל, רבקהל'ה, המון זמן לא..."
"תתאפק, אחרי שנגיע, אולי."
אם אחת צוחקת.
"מה מצחיק אותך, שרה?" שואל אברהם.
"לעת מותי הייתה לי..." היא לא מפסיקה לצחוק, טופחים על גבה, שוב ושוב, היא משתתקת.
האבות והאמהות מתחילים לצאת מן המערה, אביתר מצטרף אליהם, פתאום נשמעת צעקה מאחור:
"חכו לי!"
הם עוצרים.
האיש, כל גופו פצעים וחבורות, מתנשף.
"ומי כבודו?", שואל אביתר.
"נחמיה בן חושי."
"יופי, נחמיה. ומה הסיפור שלך?"
"אני משיח בן יוסף. אולי אתם לא יודעים, היה פעם ברומי פסל שיש של אישה מאד יפה, ה' ברא אותה, באים גויים רשעים ומחממים אותה ושוכבים איתה. הקב"ה שומר את הטיפות שלהם בתוך הפסל והשיש מתבקע ויוצא ממנו ארמילוס, הגויים קוראים לו אנטי קרושטו, הוא גדול וענק, העיניים שלו אדומות, רגליו ירוקות ויש לו שני ראשים. הוא צועק 'אני המשיח' וכל הגויים באים אליו ויש לו צבא עצום.
"ואני, נחמיה בן חושי, קמתי, אספתי שלושים אלף גיבורים, הייתה מלחמה נוראה, כל הצבא שלי הושמד, ארמילוס הרג אותי, מלאכים לקחו את הגופה שלי ושמו אותה כאן, במערת המכפלה, עם אבות העולם, אה, כן, והאמהות. אומרים שאקום לתחייה כשיבוא משיח בן דוד ואז יהיה הקרב האחרון."
"אין כאן שום משיח", אומר לו אביתר, "המשיח אפילו לא.." הוא פונה לאבות, לאמהות, לראשו של עשו, לנחמיה: "אוקיי, עכשיו שכולנו ביחד, מה עושים?"
"הולכים."
"לאן?"
"למקום שכל העסק התחיל, וייגמר. להר המוריה."
"לאן?!"
"הר המוריה, הר הבית, ירושלם."
"אה! ולעשות מה? מזמן לא מקריבים שם קרבנות."
"להשלים את המלאכה."
"והיא?"
"תבין בהמשך. הניסיון הזה צריך להצליח."
"אנחנו צריכים עוד לעצור בדרך, לאסוף את רחל", מזכיר יעקב.
"את הבכיינית הזאת? היא רק תעכב אותנו", אומרת לאה.
"אוקיי, נראה."
מחוץ למערת המכפלה מתגודדים ההמונים שנסו מפני הסירחון, ביניהם הוריו של אביתר שקוראים: "הוי, נורא דאגנו לך, העיקר שאתה חי."
אביתר לא מתייחס אליהם, הוא פוסע בראש התהלוכה, שר לעצמו: "ובראש הגדוד צועד...", מוציא מהתיק את הסקסופון שלו ומתחיל לנגן.
בעלי החנויות המעטות שבאזור ממהרים להיכנס לתוכן.
חיילים מכוונים נשקם לעבר הצועדים וצועקים: "תעצרו, או שאנחנו יורים!"
הם לא עוצרים.
"וואקיפו וולא נטחכום!"
הם לא עוצרים.
הכדורים שורקים באוויר, ניתזים מחזות הצועדים, פוגעים בחיילים, שמתמוטטים, נופלים, שותתים דם.
האבות, האמהות והנספחים פותחים את מסעם הגדול לעבר המקום הקדוש בעולם.
הם שרים:
מתוך רומן בכתובים.
נחמי דרימר – ילד בן 71, בצעירותו עסק בתיאטרון, תרגם, עיבד וערך מחזות וספרים, הנחה סדנאות כתיבה במסגרות שונות. ב-2017 גח לאוויר העולם "הספר השחור" שלו, בהוצאת כרמל. בקרוב יצא ספרו השני, "המסע הגדול לבוצ'צ'ה", בהוצאת עולם חדש.