שבוע שלם דיברו על הסופה הגדולה שבדרך
עומר ברקמן
הכותרת בעיתון הייתה: סוף החורף או סוף העולם? את אתר החרמון סגרו, וגם את תושבי הצפון; בירושלים הכינו את מפלסות השלג, בדרום הזהירו מהשיטפונות ואלה שגרו בסמוך לחוף קיפלו והכניסו לביתם את כל מה שהרוח עלולה לחטוף מהם. ביום שישי בצהריים, כך הבטיחו, יגיע שיא הסערה. לא הייתה מהדורת חדשות שלא פתחה בידיעה על כך. הוא אף פעם לא האמין לחזאים, אבל ביום רביעי בלילה המערכת החורפית באמת הגיעה, והתוכנית הלכה והתגבשה. ביום שישי בבוקר הוא השאיר את הארנק ואת הטלפון בבית ויצא בלי להשאיר הודעה. פעם אשתו עוד הייתה מתעקשת על זמן איכות זוגי בימי שישי בבוקר, אבל כבר יותר משנה מאז שוויתרה. היא לוקחת את הילדות לגנים, ואז ממשיכה לשיעור יוגה שלאחריו מתאספים כל היוגיסטים בבית קפה טבעוני ומגיעים להסכמות בעניין משבר האקלים.
הייתה הפוגה בגשמים והוא רכב על האופניים עד לתחנת הרכבת. עובדי הרכבת עוד איימו להשבית את התחנה, אבל לא הייתה להם סיבה אמיתית - מזג האוויר לא גרם להם שום נזק בינתיים. לא היו הרבה אנשים ברציף, אבל כל מי שכן עמד שם, התבונן בו, לבוש בבגדי הרכיבה, ונענע בראשו במבוכה. בקרון הרכבת שמיועד לאופניים הוא ישב לבד וניסה לא לחשוב יותר מדי. בהחלטות צריך לדבוק ברגע שיוצאים לדרך, גם אם הן נראות לפעמים טפשיות. כשירד בגני התערוכה, חבש את הקסדה, אבל בחר דווקא ללכת ברגל, מסיע את האופניים לצידו. אחר כך ישב בפאתי הפארק, מתחת לסככה קטנה שלא מנעה מהספסל להיות רטוב, וחיכה.
ברבע לשתים־עשרה התחיל הגשם להתחזק והוא חשב שהגיע הזמן, עלה על האופניים והתחיל לרכוב לכיוון מזרח. לא היה אפשר לפקוח את העיניים לגמרי, אבל אחרי כמה דקות הוא הצליח להתמסר לגשם, והניח לו להגיע לכל מקום שירצה. בסופו של דבר הוא טיפוס שאוהב להתמסר, כשיש למי או לְמה. הנסיעה על שביל האספלט בפארק הייתה חלקה ומהירה. האוויר היה מרענן ושמחה מוזרה השתלטה עליו. בבטנו דגדגה התרגשות של לקראת הרפתקה. עשרים קילומטרים והוא חזרה בבית – זה לא יכול להיות עד כדי כך נורא. בז עמד על חוטי החשמל והשקיף עליו בסקרנות מעושה.
הבעיות החלו אחרי שהדרך הסלולה נגמרה. בשבילים שבין הפרדסים כבר נקוו שלוליות גדולות וגושי בוץ התלפפו מייד סביב הבלמים ונעלו את הגלגלים. הוא ניסה כמה פעמים להוריד משם את הבוץ, בעזרת ענף ואחר כך בעזרת האצבע, אבל לא היה אפשר להתחמק מהשלוליות ואחרי שלושה או ארבעה סיבובים הגלגלים שוב נתקעו. הוא ירד ובלית ברירה שחרר את הכבל של הבלמים והניח לרפידות להיפתח לרוחב. לרכוב בלי בלמים זה לוותר על השליטה, מפחיד לרכוב ככה, אבל לא הייתה ברירה. כך לפחות יכול היה להתקדם במשך דקה או שתיים – אם הצליח להתחמק מהשלוליות, לפני ששוב נאלץ לעצור ולנקות את הבוץ מהגלגלים, ובכל הזמן הזה כבר ירד גשם שוטף, אלים כמעט. הוא הרגיש את הכעס שאצור בטיפות הדוקרות. לאחר זמן מה איבד את הכוחות וגם את ההנאה המזוכיסטית שקודם עוד הייתה לו. אתה רוצה להתמסר למשהו שמתגמל אותך, לא למשהו שמבקש להתעלל בך.
אחרי שיצא מהפרדסים לשטח הפתוח כבר לא היה אפשר להתחמק, ומטח ברד ירד כמי שמבקש להוכיח את הטענה הזאת. גוש אחד פגע ישירות בפיקת הברך שלו והוא צעק בכאב. אחר כך הגלגלים ננעלו לגמרי ולא היה אפשר להתקדם. הוא רצה להרים את האופניים אבל יחד עם כל הבוץ שדבק בהם, משקלם היה למעלה מכוחותיו. הוא ניסה לגרור אותם אבל זה גרם לו להחליק בעצמו והוא נפל. יש הבדל בין להיות רטוב מגשם לבין להיות רטוב מבוץ, והוא הבין את זה עכשיו מצוין. עצב עמוק אחז בו. כשניסה לקום, הגרביים שלו בוססו בנעליים מלאות בוץ והוא הרגיש מלוכלך כמו שלא הרגיש מימיו. כשניסה להרים רגל, הנעל הכבדה נשארה שקועה. הוא הכניס את ידו לשלולית כמעט עד למרפק ושלה משם את הנעל. הוא ניסה לרוקן אותה מעט ובמאמץ השחיל לתוכה שוב את כף רגלו, בלי לטרוח אפילו לנסות להוריד את הבוץ שדבק בגרב. הוא העמיד את האופניים, גרר אותם קצת ושוב החליק, ואז עוד קצת, וככה הצליח להתקדם לאט־לאט. אחרי חצי שעה כזאת הוא התיישב מיואש והניח לאופניים לצלול לשלולית סמוכה. הוא הוריד את הקסדה והניח אותה בצד. לא היו לו עוד כוחות להמשיך. השרירים שלו רעדו מהמאמץ או מהקור. הוא רצה לבכות.
אם היה ברשותו הטלפון, היה מתקשר למישהו שיבוא לחלץ אותו מכאן. אבל למי היה מתקשר? מי יוכל לעזור לו עכשיו? איש־איש לנפשו בסערה. הגשם המשיך לרדת – לפחות הברד נפסק – והוא נשכב על הגב ונתן לשיער שלו לטבוע או לצוף בבוץ. כבר לא היה לו אכפת. אחר כך שוב התיישב אבל הטיפות עדיין הכריחו אותו לצמצם את עיניו. מבין סדקי העפעפיים ראה שכל מה שלמעלה אפור וכל מה שלמטה חום. באמצע היה מעט ירוק ונדמה היה לו שראה את הבז חג מעליו, כמוצא גופה. הוא עצם את עיניו.
יותר מכל דבר אחר בעולם הזה, הוא רצה עכשיו להיות חזרה בבית. לזרוק את האופניים בגינה ולתת לגשם לשטוף אותם מכל הבוץ הזה, הנורא. לזרוק את הנעליים והגרביים ישר לפח. לדפוק בדלת הכניסה ולהקשיב מי באה לפתוח אותה. אם זה תהיה אשתו היא תעקם את האף ותסובב את הגב. אם הייתה יכולה הייתה אוסרת עליו, ועל האובססיביות שלו, את הכניסה. אולי בצדק. למה לה להכניס את כל הלכלוך הזה הביתה? קשה לפרגן לטיפשות גמורה. אולי זה יהיה המסמר האחרון, כי אפילו המטפל הזוגי שלהם כבר מדבר איתה מאחורי הגב שלו על פרידה. הוא שמע אותה מספרת את זה לחברה. אבל אם זאת תהיה בתו הגדולה, שתבוא לפתוח את הדלת, היא בטח תעמוד ותביט בו בפליאה. אולי אפילו בהערצה. למחרת בגן היא תספר על זה לחברות שלה – אבא שלי לא פוחד מהגשם בכלל. הוא קיווה שזאת תהיה הקטנה שתבוא. היא לא תשים לב לשום דבר מוזר. היא תרוץ ותחבק אותו כרגיל, וכל הבוץ שלו יהיה גם שלה ולא יהיה לה אכפת. כמה סוערת וטהורה היא אהבה של ילדה קטנה. לא מבקשת דבר בתמורה. כמה זמן עוד נשאר לו עד שכבר לא תהיה קטנה כל כך? הוא חשב על שתי הילדות שלו, הדברים היחידים אולי שיצר בחייו, והבין שיעשה מה שיעשה, החיים ימדדו אותו לפי מה שהן תגדלנה להיות. אולי עוד לא מאוחר לתקן. הוא פתאום רצה ילד נוסף. אולי בן הפעם.
היה נדמה לו שהגשם עכשיו נחלש מעט. הוא קם, הרים את האופניים, ובכל זאת המשיך הלאה משם.
מתוך רומן בכתובים.
עומר ברקמן הוא מהנדס בחברת תוכנה, בעל תארים שניים במדעי המחשב ובהיסטוריה של עם ישראל, תעודה בעריכה לשונית, והסמכה כמדריך לאומנויות לחימה. מתגורר בהוד השרון עם אשתו, שני בניו ושלוש תרנגולות.
עומר כתב את ספר העיון "אמנות הלחימה". סיפורו הקצר "מעשה העז" התפרסם בגיליון 6 של פטל, "מציאות אחרת".